Home » הבלוג שלנו » קריירה בתעופה » אין עתיד בלי עבר – סיפורו של הספיט השחור

אין עתיד בלי עבר - סיפורו של הספיט השחור

Posted



אגדות הן סיפורי פולקלור נפוצים, עממיים, ריאליסטיים. סיפורים בהם מוגדרים וידועים לקהל המרחב הגיאוגרפי, הזמן ההיסטורי, והדמויות הפועלות. האגדה ביסודה היא סיפור שמיעתי, הנמסר מדור לדור על ידי “מסרנים”. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. ואני, שלא התברכתי באף אחת מהמעלות האלה, לקחתי דף ועט, בניסיון להעלות על הכתב, בצורה סובייקטיבית לגמרי, את העובדות ששמעתי, ולהפוך אותן לסיפור אגדה אנושי סוחף. סיפור בלשון הווה, על העבר, שיש בו מבט לעתיד. סיפור עם קורטוב היסטוריה ושפע של רגש…


חודש ספטמבר. יום שני. שש בערב. עץ הפיקוס במונאייר. דדי רוזנטל. האיש והאגדה… לפני שעה קלה הנחית בהרצליה את הסטירמן בטיסה מקפריסין. עונג צרוף. דדי ואני על כוס קפה שחור חוזרים 20 שנה אחורה… השנה 1991. המקום חצרים. השעה שעת לילה מאוחרת. טלפון. על הקו מפקד חיל האוויר דאז, האלוף במילואים אביהו בן נון. מוסר בלשון לקונית כי טיסת הסולו הראשונה שלי על הספיט השחור, שהייתה אמורה להתקיים למחרת בבוקר, נדחית עד להודעה חדשה. הוראה של עיזר (ויצמן).


דור ההמשך


בשביל להבין מה היה שם, צריך לחזור עוד שנתיים אחורה, ליום בו הבטיח מח”א להגשים את חלומו של דדי. להיות דור ההמשך כטייס במוזיאון. עוד בתקופתו כמפקד טייסת 253 (מטוסי F-16), היה דדי אומר למח”א בכל הזדמנות “אני דור ההמשך”. השאיפה לטוס על אחד ממטוסי הדגל של מוזיאון חיל האוויר במפגנים אוויריים היא חלומו הרטוב של כל טייס בחיל, חלום שבודדים זוכים להגשים. בסוף שנות השמונים טסו במוזיאון שני סטירמנים, שני הארוורדים, פוקר אחד, קטלינה אחד, פייפר אחד, אוסטר אחד, וספיטפייר – האחד והיחיד. הספיט השחור – המטוס הפרטי של עזר ויצמן, שבתקופה זו טס עליו דני שפירא, ורק הוא.


השנה 1989. בטקס החלפת הפיקוד על טייסת 253, ערב יציאתו של דדי ללימודים בארה”ב, הודיע מח”א על הפודיום בנוכחות כולם, שהוא מתכוון להגשים את חלומו של דדי לכשיחזור מלימודיו. דדי ישולב כדור ההמשך, וישמש כטייס של אחד ממטוסי המוזיאון. העקשנות משתלמת. דדי, שכבר רוצה לחזור מאמריקה עוד לפני שיצא את הארץ, סבור כי יקבל את הטסת הסטירמן או ההארוורד.


קבלת הפיקוד על הספיט השחור היתה הפתעה גמורה. להיות דור ההמשך זה מחמיא, אבל הספיט השחור זה כבר סיפור אחר לגמרי. “אחת ההודעות המרגשות בחיי, יותר מ-F-16… “, מודה היום דדי, “הייתי קרוב להלם קרב”. עד כמה שטייס יכול לדעת הרגשת הלם קרב מהי.


עכשיו נותר להעביר שנתיים של לימודים באמריקה, ולהתכונן לרגע הגדול של החזרה לארץ, למוזיאון חיל האוויר. דדי לא בזבז זמן. “חיפשתי ספיט באמריקה. כזה שאפשר להתאמן עליו. מצאתי אמריקאי שרכש ספיט מקיבוץ צובא עבור נזיד עדשים, העבירו במכולה לדנוור, שם שופץ והופעל מחדש”. 1500 דולר לשעת טיסה, תא מטען שהוסב למושב אחורי, לא רואים כלום, והוא מושיב אותי שם. עולים לאוויר. צ’ק על הספיט. דדי משחזר. אחרי כמה דקות באוויר כש – “אני לוקח” ומתחיל בתרגילי אווירובטיקה, עוצר אותי המדריך: “אין ביטוח”. אז הודעתי לו בקשר פנים “תנחת, אני לא משלם על שום דקה נוספת”.


spit1


חזרה לחצרים…


השנה 1991. דדי חוזר. מח”א עוצר טיסות לדני, למרות שהיה בשיאו, עם הגיעו לגיל 60. הפסקת הטיסות נעשתה ללא ידיעתו של עזר ויצמן – נשיא המדינה, שפיקח פיקוח הדוק וצפוף בכל מה שקשור לספיט “שלו”. עזר מגיב במהירות. עוצר טיסות על הספיט. סוף פסוק. נקודה. שיחת הטלפון שקיבל דדי באותו הערב, היתה חד משמעית. הפסקת טיסות עד להודעה חדשה. הוראה של עיזר. מה עושים עכשיו?


טלפון לרל”ש של ויצמן “אנא ממך, תמסור לעזר שהמחליף של דני על הספיט זה הבן של קרוזו”. קרוזו, אריה רוזנטל ז”ל, אבא של דדי, היה טייס פרטי ומכונאי בחסד, בימים שהרצליה הייתה לא יותר ממסלול כורכר. בימי שישי בצהריים היה הפרלמנט של אז מתכנס מול המסלול, וקרוזו היה מעמיד את הסטירמן הפרטי שלו לרשות הטייסים, לסבבים של 20 דקות משולבות אווירובטיקה בהקפה מעל השדה. כן, אז עוד היה אפשר להקיף בימי שישי… את הכסף לדלק שמים בקופסת נעליים, המראה ופניה ישירה לטיפוס מעל השדה בלי מגדל, בלי פיקוח ובלי נעליים.


קרוזו ועיזר היו חברים טובים. דדי נקרא להתייצב לארוחת בוקר בקיסריה. השיחה התנהלה בערך כך: “בוקר טוב ילד” פתח עזר. “תגיד, איזה לחץ יש בבלמים של הספיט?” 80, 80. “ומה עושים דבר ראשון אחרי נחיתה?” מרימים מדפים, אחרת המנוע מתחמם. עוד שתי שאלות, והאישור המיוחל ניתן. אפשר לנשום לרווחה. דדי הוכשר לספיט.


הטיסה המיוחלת


אוקטובר 1991. מצוייד בטיפים של דני, שצופה ממגדל הפיקוח, המראה ראשונה מחצרים. סולו ראשון. הספיט השחור. הגשמת החלום. אם תשאלו את דדי מהו החלום הבא, תקבלו תשובה שהוא רוצה שהחלום הזה יישאר לנצח. “אני חי בסרט, טס על כל מה שאפשר. צובט מידי פעם בלחי הימנית, לראות שזה אמיתי. אין חלום אחר. רוצה שהחלום הזה יימשך עד היום האחרון בו אוכל להחזיק בסטיק ולעשות G שלילי”.


ספיטפייר. ארץ יצור אנגליה. יעוד קרב ותקיפה. מנוע מרלין של רולס רויס 1720 כ”ס. V12. מוטת כנפיים 9.93 מטר. מהירות מירבית 650 קמ”ש. טווח 700 ק”מ. משקל ריק 2,545 ק”ג. טעון 3,370 ק”ג. מדחף 4 להבים. פסיעה משתנה. אף ארוך. גלגלים צרים. מערכת בלמים פנאומטית. בהמראה, בגלל עוצמת המנוע, יש לפתוח מצערת בצורה מבוקרת, אחרת הוא לא מחזיק את הכיוון ויכול לעוף מהמסלול. ידית הרמת הגלגלים נמצאת בדופן ימין של תא הטייס, ותהליך הקיפול ארוך וממושך, מחייב אחיזת הסטיק (עגול בחלקו העליון) ביד שמאל. המנוע חזק, יש להקפיד לפני המראה לחכך מצערת בצורה מיטבית, אחרת היא זוחלת אחורה, ואז צריך לעצור ידית גלגלים, לתפוס סטיק ולדחוף מצערת קדימה. פעם שהגלגלים נתקעים באמצע, הם מסתירים את הרדיאטורים שנמצאים בחלקה התחתון של הכנף, ואז חמש דקות לחימום יתר של המנוע. אנחנו ממש לא רוצים שזה יקרה בהמראה..


העונג הגדול מתחיל לאחר שמסתיים תהליך קיפול הגלגלים וסגירת החופה, וזו לא טעות סופר, סגירת החופה מתבצעת רק אחרי ההמראה. מעבירים את מפסק הפסיעה למצב אוטומטי, ומאותו רגע מתגלה האווירון במלוא הדרו. טיסה חלקה. עוצמה בלתי רגילה. ביצועים ללא חת. לא סתם אומרים עליו שהכריע את הקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה.


קיץ 2011. מסדר כנפיים של חיל אוויר. דדי חוגג 20 שנות טיסה על הספיט. בכל השנים האלה, יאמר לזכות המטוס ועוד יותר לזכות הטייס, לא הייתה אפילו תקלה אחת במהלך טיסה! על התחזוקה, אם כבר שאלתם, אמונים מכונאי ארקיע, שמבצעים עבודתם נאמנה. הספיט השחור הוא אחד מבין 30 מטוסי ספיטפייר שנמצאים עדיין במצב טיסה כשיר בעולם, והוא מוביל ברשימה מבחינת מצבו. לפני חמש שנים הושבת המטוס לרגל עבודות שיפוץ, שבסופן עלה דדי לטיסת מבחן משדה דב, לאיזורי האימון של הרצליה.


spit and 101

חזרה להרצליה…


קרוזו, שאת הסיפור על שמו אכתוב אולי בפעם אחרת, היה שם דבר בהרצליה. רוזנטל הבן, לא מבייש את הפירמה ולא את שם המשפחה. 45 שנות טיסה בלבד, על כל מה שרק מסוגל לנתק גלגלים מהקרקע. את אות הקריאה של הפייפר קאב הראשון, עליו למד לטוס בגיל 13 בהרצליה, הוא לא זוכר. אבל על הטיסה המרגשת ביותר שחווה במהלך כל הקריירה המפוארת (שעדיין בעיצומה) הוא יודע לספר.


אפריל 2005. “עשינו מטס כבוד בהלוויה של עזר ויצמן”. “עשינו” משמעו רביעיית F-16 ודדי על הספיט. שעת ערב. ארבעה ברקים מטייסת 101 חולפים את חלקת הקבר. עוד 15 שניות. מצפון מגיח הספיט השחור. “לאחר חליפה מכיוון צפון לדרום לקחתי פנייה שמאלית 270 מעלות, ונעלמתי לכיוון השמש”. הגוף מרגיש. הראש חושב. “סגירת מעגל של דור לוחמים, שאני לא זכיתי להיות חלק ממנו. דור שלחם בגופו ובמטוסיו על קום המדינה. חובתינו להנציח את זכרו”. אין עתיד בלי עבר כבר אמרנו?


מטוסים זו שריטה עמוקה. דדי מוכן לחתום על עוד 20 שנה של הטסת הספיט. 20 אמרתי? התכוונתי 60. וגם דדי מתכוון ברצינות כשהוא מצהיר שיהיה מוכן לטוס כל עוד חיל האויר יאפשר לו. אין דבר שדדי רוצה כל בוקר יותר מאשר ללכת לטוס. אבל יש גם כמה שעות בהן הוא מבלה על הקרקע. סיקרן אותי מאד מה מרגש בן אדם כזה על הקרקע? אז שאלתי.. “לראות בחורה יפה (כמוך)”. נו דדי, ברצינות… “המשפחה שלי. על הקרקע יש לי משפחה”.


סוף ספטמבר. יום שני. כמעט שמונה בערב. דמדומי שקיעה. מתחיל להיות קריר. עץ הפיקוס. המטוסים חזרו לליין. השדה סגור. חייבים לסיים. עודד רוזנטל. האיש. האגדה. עונג צרוף.