Home » הבלוג שלנו » נוף ילדותם

נוף ילדותם

Posted

מאת: נעמה קיהן


זכרונות תעופה מימי ראשית המדינה


נעמה מספרת על ומצטטת את טוראי פנחס לרנר נאור מ.א. 17699


אילו היתה ניתנת לי הבחירה באיזו תקופה להיוולד, ללא ספק הייתי בוחרת בתקופה המשמעותית ביותר בהיסטוריה המודרנית, לדעתי, זו שבין שתי מלחמות עולם. חרף העובדה כי ההמצאות הגדולות של המאה (הקודמת) לא מיוחסות דווקא לתקופה זו, בעיני היא אחת המרתקות, שלא לומר המופלאה מכולן.


בין אלה ששפר מזלם להיוולד בין שתי מלחמות עולם ולהתבגר אל מחציתה של המאה העשרים, היה האדם והטייס פיני נאור. איש צנוע ושלו, בעל עיניים כחולות, המסתירות מאחוריהן סיפורי טיס ותעופה, שכל טייס מתחיל או ותיק היה שמח לנכס לעצמו.


במחצית השנייה של חודש אפריל 1948 לאחר שסיים לימודיו בגימנסיה העברית “הרצליה”, התייצב הנער פנחס לרנר נאור בצו “מנהלת העם” הזמנית בבסיס קליטה ומיון ב”מחנה יונה”, במקום בו עומד כיום מלון הילטון תל אביב. בתמימותו, ניגש אל קצין המיון, שרכן ליד שולחן עץ מאולתר תחת כיפת השמיים, והצהיר “אני רוצה להתגייס לקורס טיס“. “אין דבר כזה” ענה הקצין המופתע, “אבל תיגש לשולחן הסמוך, אולי שם יעזרו לך”.


פנחס לרנר נאור


באותה עת, ערב הקמת המדינה, התנהל מאבק מר בינינו (היהודים) לבין הערבים על השליטה בדרכים, ירושלים במצור, באוויר מטוסי ספיטפייר מצריים מקיפים מעל שדה דב, ובאופק מאיימת פלישת צבאות ארצות ערב המקיפות אותנו. לישוב היהודי לא הייתה הגנה אווירית, כל שכן חיל אוויר מסודר, מרתיע ומגן.


פיני פנה לשולחן הסמוך ופגש להפתעתו באליעזר רואי שהיה מראשי קלוב התעופה בארץ. אליעזר הדריך בעברו בניית טיסנים והטסתם, פיני היה מתלמידיו ההדוקים. “לימודי טיס אין עדיין” אמר אליעזר בחיוך, מבין את תשוקתו של הנער לטוס, “אך בעוד יומיים יפתח בשייך מונס קורס לגופנאי מטוסים. קורס טכני בו לומדים מקצועות לטיפול במערכות גוף והידראוליקה של המטוס”. “כל דבר הנוגע למטוסים מתאים לי” צהל פיני, והתייצב בתוך שניים ימים אצל סרן טוביה סיני, מפקד הקורס. משימתם הראשונה של 25 חניכי הקורס, הייתה חפירת שוחות לקראת הצפוי להתרחש בימים הבאים.


ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.


בן גוריון, ערב שבת, 14.05.1948.


“לא זכור לי שהתרגשנו בהכרזה כפי שהתרגשנו ביום ההצבעה באו”ם ב- 29 בנובמבר 1947” מספר פיני. אבל הוא כן זוכר שאת המתח באוויר ניתן היה לחתוך בסכין. החרדה מפני הבלתי צפוי (או הצפוי הגרוע) קיבלה פנים חדשות. והאבל, האבל על הלוחמים הרבים שנפלו בקרבות המרים, השביתה כל שמחה. 25 חניכי קורס הגופנאים המשיכו להעמיק את השוחות באדמת הכורכר הקשה.


למחרת, באור שחר ראשון של יום השבת, כחיילים של מדינת ישראל הצעירה, התעוררו החניכים לקולם המוכר של מטוסי הקרב המצריים שהגיחו ממזרח כשהשמש בגבם. “הם הנמיכו מאוד מעלינו, צלפו במקלעי ה- 0.5, כשתרמילי הכדורים נופלים מסביבנו ומפציצים את שדה דב” נזכר פיני. “בו בזמן שמענו את הרעש הצורם של שחרור לחץ הקיטור מהדוודים בתחנת הכח רידינג, במטרה למנוע האסון אם יפגעו בהם. המטוסים פעלו בצורה חופשית, לא נשמעה כל אש נגדית מהקרקע. לנו לא היה נשק לפגוע בהם. דוממים הבטנו מעלה ותחושת התסכול שאפפה אותנו היתה קשה מנשוא”.


מטוסי הספיטפייר חלפו מעל שמי תל אביב, רוקנו תחמושתם על שדה דב והסתלקו. בסביבות השעה 10:00 באותו היום חזרו בשנית, הפציצו וצלפו. אלא שאז, במפתיע, נשמעה אש נגדית מהקרקע. ה- בזות (מקלע צ’כי כבד מהראשונים שהגיעו לארץ) החלו מפגיזים.


גם היום מתרגש פיני כשמשחזר את אותם רגעים “בשעות הערב צעדנו ל”בית הירוק” בשייך מוניס ולא האמנו למראה עינינו.. ארגזים רבים של רובים ומקלעים ניצבו על הרצפה.. היינו המומים. מעולם לא ראינו כמויות כאלו של נשק, אפילו לא בחלומותינו! יחד עם חיילים רבים נוספים התחלנו בפירוק הארגזים, שואבים מרץ ואדרנלין מלהקת הצ’יזבטרון עם נעמי פולני, שעברה מחדר לחדר שרה, מעודדת, ותורמת תרומתה לתחושת הכח העולה ונבנה במדינה בת היומיים”.


עוצמת האש החדשה הרימה בבת אחת את המורל. בצהריים כבר התפשטה השמועה על נשק רב שהגיע מצ’כיה לנמל תל אביב באוניה “נורה”. תוך זמן קצר, ספיטפייר מצרי אחד נפגע והחל לגלוש לכיוון שפת הים, צפונית לתל אביב לכוון הרצליה.


הספיטפייר המצרי שנפגע נישא בגאון לבית הספר של גופנאי המטוסים העברי הראשון בשייך מונס. על הספיט הזה תרגלו חניכי הקורס את השיעורים המעשיים הראשונים במקצועות גוף המטוס ומערכות הידראוליות.


הספיטפייר המצרי


עוד שבוע עבר. רעש של מטוס כבד נשמע מעל שדה דב. במגדל הפיקוח כיבו את אורות המסלולים. כנראה אי הבנה בזיהוי המטוס. הטייס, באין ברירה אחרת, נאלץ לנחות נחיתת חירום לאור הכסוף של הירח המלא. המטוס, הליפקס בריטי חמוש בארבעה מנועים, הגיע לארץ מוטס על ידי מחלניקי”ם (מתנדבי חו”ל), כהוא טעון כולו בתותחי היספנו סוויסה 20 מ”מ. התחמושת נועדה להגנת תל אביב הנתונה תחת הפצצות יומיומיות של מטוסי הדקוטה המצריים.


ב- 3 ביוני 1948 בשעות אחר הצהריים, הגיח מטוס מכוון שדה התעופה הרצליה, נסק לעבר מטוסי הדקוטה המצריים, סגר מרחק, פתח עליהם באש ופגע בשני המטוסים. בערב נודע כי שניהם התרסקו בחולות בת ים. היה זה מטוס קרב מסוג מסרשמידט הגרמני שפגע במטוסים המצריים. המסרשמידט, שהוטס על ידי מודי אלון ז”ל, היה המטוס הראשון שהגיע מפורק במשלוחי הנשק מצ’כיה והורכב בפרדסי הרצליה.


באחד מלילות חודש יולי, על מסלולים מאולתרים בקרבת אבן יהודה, נחתו שלושה “מבצרים מעופפים”, שבדרכם, כך סופר, הפציצו את קהיר. את מפציצי B-17 ראו עד אז פיני ושאר חניכי קורס הגופנאים רק ביומני הקולנוע של מלחמת העולם השנייה. החניכים הצטוו לשמור על המטוסים במהלך הלילה, וכפרס זכו לבקר בתא הטייס ולשבת על כיסאו.


למחרת, חזרו לבסיסם להמשך לימודים. בהפסקת הצהריים, בשק”ם המרכזי בשייך מונס, הבחין טוראי פנחס נאור במודעה בזו הלשון: “מחפשים קדטים לקורס טיס”. מאותו רגע, לא פסק להפציר במפקדו סרן טוביה סיני, לאפשר לו להצטרף לקורס חלומותיו. המפקד נעתר, והתנה הסכמתו בארגון מסיבת הסיום של קורס הגופנאים.
“מצויד במכתב ממפקדי התקבלתי לקורס הטיס שהחל להתארגן בפרדס הסמוך לשייך מונס (כיום חלק מקמפוס אוניברסיטת תל אביב). היינו 27 פרחי טיס. התחלנו בלימודים עיוניים, שהמשכם היה קורס טיס ראשוני באיטליה, אליו המראנו משדה דב במטוס דקוטה DC3 מחופשים לאזרחים”.


ההמראה לאיטליה


באיטליה התחילו אימוני הטיס שלנו בבית הספר האזרחי Alica בשדה URBE ליד רומא. היה זה קורס טיס מספר 1- (מינוס אחד) של המדינה העברית. האימונים נמשכו מראשית ספטמבר עד סוף דצמבר 1948. בסופו 22 קדטים סיימו את הקורס, ו- 100 שעות טיסה נרשמו ביומן הטיסה של כל אחד מהם.


איטליה


את טיסת הסולו הראשונה, שהייתה לפני 66 שנה, ביצע פיני על מטוס האימונים האיטלקי FL3, בעל כנף תחתית, 65 כ”ס, מתוצרת אלפא רומיאו, לאחר 11 שעות ו- 48 דקות הדרכה בלבד. מקרב המדריכים, זוכר פיני במיוחד את ג’ק גורדון, טייס הצי האמריקני, שסיפר כי המפחידה בנחיתות היא זו על נושאת מטוסים, בעיקר בים סוער, אשר מעלה לטייסים את הביצים לגרון.


איטליה1

איטליה2

איטליה3

פיני


על טיסת הקולוסיאום שלו, במהלך תקופת האימונים, מספר פיני: ” בתאריך 26.10.48 יצאתי לטיסת אימונים שגרתית. מגדל פיקוח וקשר רדיו לא היו, וכל חניך פעל עצמאית. מטרתי היתה לבצע צילום אווירי של הקולוסיאום. הפניתי את חרטום המטוס למרכז רומא בגובה המותר וצילמתי את המבנה. הייתי כל כך מרוכז בטיסה ובבחירת זוית טובה, שלא חשבתי על כך שהקולוסיאום שימש את משחקי הדמים של אצילי רומא.. ששם הוקרבו צעירים, שבויי מלחמה ועבדים, להילחם באריות מורעבים.. לא חשבתי על י.ל. גורדון, משורר תקופת ההשכלה, ועל יצירתו “בין שיני אריות”, המתארת את הקרבתו לאריות של שמעון בר גיורא, ממנהיגי המרד ברומאים, ומלחמת האחים שהביאה לחורבן בית שני ולאובדן עצמאותנו המדינית, אי שם בשנת ה- 70 לספירה.. “


קוליסיאום


באותו השבוע פורסמה בעיתון האיטלקי “קורירה דה לה סיארה” כתבה על “נשרים עבריים צעירים בשמי רומא”. פיני, הטייס הצעיר, לא יכול היה שלא להרהר בסמליות שבין חורבן הישות המדינית, לפני כ- 1900 שנים, לבין היותם שם, חניכי טיס של חיל האוויר של מדינת ישראל, שרק ארבעה חודשים קודם לכן קמה מחדש.


1948


תודות רבות לפיני נאור על סיפור מרתק ותמונות נדירות.