Home » הבלוג שלנו » קיץ 1943

קיץ 1943

Posted

מדי בוקר נסענו חברי גרשון ואני, מיישובנו שבין פרדסי השרון, לבית- הספר המקצועי מקס פיין שבתל-אביב.


בית הספר היה אז ברחוב החרושת 15, היום הוא רחוב חכמי.


אני הגעתי ממושב צופית וגרשון משכונת אליעזר שבפאתי כפר-סבא.

שכונה זו, הנושקת לפרדסי גן-השרון, הוקמה בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, כשכונה לעולים שחלקם הגיעו מגרמניה הנאצית, ומשפחתו של גרשון ביניהם.


יום אחד בסוף חודש יוני, ממש לקראת החופש הגדול של שנת 1943, זכינו שנינו ביום חופש עתיר הרפתקאות ברשות!


במסגרת עבודתנו בבית הספר המקצועי במגמת החשמל שנה ב’, עשינו כבר עבודות של ממש.


באותו שבוע שיפצנו גרשון ואני שתי מכונות אקספרסו של בית הקפה והגלידות המשובחות “ויטמן” שברחוב אלנבי.


פיני נאור


מכונת האקספרסו (וזו לא טעות סופר – אקספרסו) הייתה מערבל שבו הכינו משקה פלאים מגלידה, קפה, מי סודה ומיץ ממותק – לכל מי שיכול היה להרשות לעצמו ולשלם ב-10 מיל של פלסטינה (א”י) המנדטורית.


כבונוס והערכה לעבודתנו קרא לנו המורה אריה ואמר “קחו את המכונות לויטמן, התקינו אותן לעבודה, ואתם חופשיים למשך כל היום”.


בית הקפה וגלידה ויטמן היה במרכז רחוב אלנבי סמוך לכיכר מגן דוד ושוק הכרמל. במפגש הרחובות אלנבי, שינקין, קינג ג’ורג’, טשרניחובסקי ונחלת בנימין.


בדרך כלל עמד במרכז הכיכר שוטר תנועה בריטי, כשבידו מטה כשל מנצח תזמורת, וכוון את התנועה סביב הכיכר. על “הברזלים” נהגו לשבת מחוסרי העבודה.

שמחים יצאנו לדרכנו מבית הספר שהיה צמוד לשכונת הרכבת (שכונת צריפים ליד תחנת הרכבת דרום, היום מגדלי אביב).


צעדנו לפינת רחוב החרושת ודרך פתח תקווה (מנחם בגין) חצינו את רחוב מאז”ה, עצרנו לרגע מול בית קומות מצולק, עדות להפצצת חיל האוויר האיטלקי את תל אביב במלחמת העולם השניה, ספטמבר 1940, למרות שתל אביב הוכרזה כעיר פרזות.

תוך זמן קצר הגענו לויטמן.
התקנו את המערבלים וניסינו את תקינותם בתערובת ה”אקספרסו”. בסיום העבודה הגיש לנו בעל הבית, בנדיבותו כי רבה, כוס ממשקה נקטר האלים הזה.


את יום הכייף החלטנו להמשיך לסרט “כלבם של בני בסקרווילד” בהקרנה של שעות הצהרים בקולנוע אלנבי.


כשעברנו שוב בכיכר מגן דוד הבחנו שהצטמצם מאוד מספר מחוסרי העבודה שישבו תמיד על הברזלים בקרן הרחוב.


גם זה היה מסימני רוחות המלחמה, כי המאמץ המלחמתי סיפק יותר ויותר מקומות עבודה.


אלנבי


בגמר הסרט, שללא ספק היה פחות מסעיר מיומני המלחמה, יצאנו לשוק הכרמל לקנות מנת פלאפל להשביע את רעבוננו.


רחוב אלנבי שקק חיים כאילו אין מלחמה.
בתי הקפה היו מלאים באזרחים וחיילים בריטים, יושבים בשלווה על כוס קפה ועוגה שבעלי בתי הקפה ה”ייקים” ידעו להכין.


לפני שנפרדנו כל אחד לביתו, החלטנו שנפנה לנו זמן בחופש הגדול, בין העזרה להורים במשק לבין פעילות הגדנ”ע ותנועת הנוער, למען ימי כיף לעצמנו.


מטוס ספיט


ביום החופש המתוכנן, וכפי שסיכמנו, אספתי את גרשון ועוד שני חברים טובים בני מחזורנו.
בדרך עצרנו ליד נער רועה ערבי, אחד מאלו שהיו גונבים לנו את הסנדלים כאשר טיפסנו על העצים לקטוף את פרי הג’ומס.


לא רחוק מגדר הגבול ראינו מקשת אבטיחים וליד המלונה ערמת אבטיחים.
בפרוטות מעטות קנינו מהנער אבטיח שהשלכנו למי הבריכה הקרירים כדי שיתקרר עד שנתפנה מהנאת השחייה.


כך חלפו להן השעות בנעימים כשלפתע הבחנו בזוג מטוסי ספיטפייר מתרגלים מעלינו בגובה לא רב.
מרדף אחד אחרי זנבו של האחר (dog fight).
השמים היו כחולים וצלולים. ישבנו מרותקים למראה תרגולם של מטוסי הקרב.


ספיט באוויר   מבנה ספיט


לפתע הבחנו שהמטוסים כמו נגעו האחד בשני ומאחד מהם החל להיתמר שובל של עשן.


ממש כמו קרבות האוויר שראינו ביומני המלחמה בקולנוע בתל אביב.
נשמתנו נעתקה כאשר המטוס החל צולל.


ידענו שתוך שניות הוא יתרסק לקרקע.


הבחנו בחופת המצנח של הטייס נפתחת ומרחפת אט אט עד שהגיע לקרקע.


המטוס פגע בקרקע בקול רעם אדיר ולהבות פרצו מרחק רב מאתנו.


שעה קלה לאחר האירוע הגיעו כוחות צבא.


ימים רבים לאחר התאונה המשכנו לפקוד את אתר התרסקות המטוס ואספנו חלקיו השונים ותחמושת כדורים מעוקמת שהיו פזורים בשטח.


אספתי לי אחד מהפריטים החשמליים של מטוס הספיטפייר שהתרסק, הפריט שמור בארוני עד היום, עדות לחופש הגדול והמיוחד של קיץ 1943 שכמעט כמעט ולא היה מתקיים.