Home » הבלוג שלנו » שמוליק של זהרה…וזהרה של חיל האוויר…

שמוליק של זהרה...וזהרה של חיל האוויר...

Posted

מאת: נעמה קיהן


אילו השנה 1945, הימים ימי המאבק עם הבריטיים בארץ ישראל. מאבק על פתיחת שערי הארץ לפליטי מחנות ההשמדה וניצוליהם, מאבק על התארגנות הישוב העברי והקמת המדינה. זהרה לביָטוב, שנולדה בתל אביב, מתגייסת לפלמ”ח ונשלחת לקיבוץ עין חרוד, שם במסווה של עבודה חקלאית, מתאמנים היא וחבריה לפלמ”ח להיות לוחמים.


זהרה


בין בחורי המחלקה נמצא גם שמוליק קופמן, בחור ירושלמי, שהתגייס כשנה לפני זהרה. בין עבודה במטבח וברפת לבין אימונים מפרכים ומבצעים לשחרור מעפילים, מתחילה להירקם חברות אמיצה אך לא אינטימית, אשר נקטעת באיבה כששמוליק מקבל מלגת לימודים באנגלייה וזהרה יוצאת לקורס מדריכי ספורט ונבחרת להשתתף במבצע ליל הגשרים.


לאחר המבצע חוזרת זהרה לעין חרוד פצועה וכואבת את מותם של 14 חבריה לפלמ”ח במבצע. זמן קצר אחר כך, שמוליק מפתיע וחוזר. “מקומי בעין חרוד” הוא אומר, ומבשר לה כי החליט לדחות את הלימודים ולחזור להילחם איתה בפלמ”ח.


החברות הופכת לסיפור אהבה. השניים מוצאים שפה משותפת באהבתם למוסיקה ולספרות, בחלום על לימודים גבוהים ובנכונותם לתרום למאבק על המדינה שבדרך. הם עוברים לגור באוהל משותף ויוצאים יחד לקורס מפקדי כיתות. כך עוברת לה עוד שנה, האוהבים הצעירים לא נפרדים אחד מהשני, אלא כשמשימות השירות דורשות זאת. בעיתות פרידה כותבים אחד לשני מכתבים ופתקאות, מביעים אהבתם ומתחלקים בחלומות ומחשבות. היא הייתה זהרתו והוא היה שמוליק שלה.


בתחילת 1947 מחליטים שמוליק וזהרה להשתחרר מן הפלמ”ח, להתחתן, ולנסוע ללימודים בארצות הברית. וכמו בכדי לתת גושפנקה לקשר, חותמת זהרה על כתב אמנה, התחייבות ללא כל תנאי מגביל מצידה, להתחתן עם שמוליק.


“מתוך החלטה צלולה וחופשית ובאהבה רבה אני מצהירה בזה על הסכמתי הברורה –  למעלה מזה, על התחייבות ללא תנאי מגביל – להתחתן עם שמואל ק. מיד כשיתהווה מצב שנהייה שנינו משוחררים מן השרות הפעיל בחטיבה. ועל כך באתי על החתום, ביום חמישי בשבת, הוא העשרים בחודש מרץ, בערב”.


כתב אמנה


ערב שיחרורם מהפלמ”ח, ב-2 במאי 1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה אחר באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון בידי הלוחם מרדכי כהן. שמוליק, מרדכי כהן ומרדכי אוורבוך נהרגים.


שמוליק של זהרה


לאחר מותו ובתום תקופת האבל, נעתרת זהרה לבקשת משפחתה ונוסעת לפילדלפיה שבארצות הברית, לבית אחותו של שמוליק. היא נחושה להגשים את שאיפתה להיות רופאה, “כדי למלא יחידה את התוכנית שהתוו שניהם”. בפילדלפיה מתחילה בלימודי רפואה, ומשם עוברת לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק להמשך לימודיה.


השנה 1947, הימים ימי שמחה וחג לאחר הצהרת האום ב- כ”ט בנובמר. זהרה לומדת על שמחת הארץ ממכתבים ועיתונים. ובאותה העת, עם תחילת המאורעות, ובצד השמחה, מתקבלות הידיעות הראשונות על קורבנות שנפלו. בעיתונים הולכות ומתרבות אותן מסגרות שחורות. לצד שמות מוכרים של חברים מהפלמ”ח מחלחלת בזהרה ההכרה שזה הזמן לחזור ארצה.. “בקרוב לא יהיה בארץ אף בחור צעיר מידידי. אני מרגישה את עצמי זקנה בת 90 שכל בני דורה כבר עבר זמנם ורק אני עוד נשארתי לפלטה”.. כותבת זהרה.


עם פרוץ מלחמת השחרור היא עוזבת את לימודיה בארה”ב. זהרה מצטרפת, כאחת משתי בחורות יחידות שנבחרו, לקורס הטיס של חיל האוויר, שנערך על ידי טדי קולק בבייקרספילד, קליפורניה. כשנשאלת, בראשית קורס הטיס, למה החליטה לבחור במקצוע מסוכן כתעופה, היא משיבה: “הן ממילא ידעתי, כי אמות צעירה”. ביוני 1948 מסיימת בהצטיינות את הקורס ושבה לארץ כטייסת בחיל האוויר הישראלי.


זהרה מתקבלת באהדה בחוגי הטייסים בארץ, ומוטלים עליה תפקידים חשובים. רק שישה שבועות היא בארץ וכבר משתתפת בפעולות כטייסת ותיקה, ולחופשה הראשונה הגיעה לביתה כשהיא מטיסה את מטוסה בעצמה.


מטוס הפרימוס בישראל


מטוס הפרימוס בישראל


הימים ימי מלחמה. ירושלים מנותקת מיתר חלקי הארץ. לטרון נשארה בידי האויב ודרך בורמה טרם הותקנה. בסמוך לשכונת רחביה נבנה שדה תעופה פרימיטיבי וקטן, בו נחתו והמריאו אווירונים המכונים פרימוס. אווירונים אלה שימשו להעברת דואר מירושלים לתל אביב, ועל טייסיהם הוטלו משימות קשות ומלאות אחריות. הם היו דרך התקשורת היחידה עם ירושלים הנצורה ויתר הנקודות המבודדות ברחבי הארץ, אליהן לא היתה גישה אחרת, אלא באוויר.


מטוסי הפרימוס, שצלילי מנועיהם הקנו להם את כינויים הנפוץ, על שם מתקן החימום הרועש, הינם מטוסי אוסטר בריטיים המכונים בגירסתם הצבאית AOP 5. אוסטר הוא מטוס קל, חד מנועי, בעל כנף עילית, שפעל בשירות הוד מלכותה במהלך מלחמת העולם השנייה.


בראשית 1948 נרכשים 20 מטוסי אוסטר מפורקים מחיל האוויר המלכותי, במסווה של עסקה עם הסוכנות היהודית. המטוסים מובלים למרתפי יקב נטוש במושבה שרונה, ומכשרים לטיסה. חלקם נצבעים במספרי רישוי זהים, כדי להטעות את הבריטים, שלא העלו בדעתם שמהגרוטאות שמכרו, יושמשו מטוסים.


מטוסי הפרימוס מוצבים בטייסת א’ בשדה רידינג (לימים שדה דב) ומתוחזקים בעזרת גרוטאות שנטשו הבריטים מאחור. הם עוזרים רבות במאמץ המלחמתי ומשמשים במשימות סיור, צילום וקישור, מצניחים מזון ותחמושת בישובים נצורים, ומסייעים בחילוץ פצועים. לעיתים אף משמשים כמטוסי תקיפה קלים, כאשר דרך חלונות המטוס משליכים אנשי הצוות פצצות, ומבעד לדלתות יורים במקלעים‏. עיקר לחימתם היתה בחודשים הראשונים של מלחמת השחרור, עד להכרזת העצמאות והגעתם של מטוסים מתקדמים יותר, דוגמת המסרשמיט.


זהרה ממונה לתפקיד סגן מפקד טייסת בשדה התעופה בתל אביב. תפקידה, כטייסת תובלה, הוא להחזיק את הקשר עם הנגב, ירושלים הנצורה ועוד נקודות המבודדות ברחבי הארץ. בקורס הטיס בארה”ב נקשרו קשרי אהבה בין זהרה וחברה לקורס אמנון ברמן. אולם ברמן נהרג ב- 7 ביולי 1948 כאשר מטוסו הופל מעל לוד וזהרה חוותה אובדן בפעם השנייה.


קטע מתוך הרומן ההיסטורי, לאהוב עד מוות, שכתבה דבורה עומר


“.. עסוקה היתה זהרה בטיסותיה מבוקר ועד ערב, העברת קצינים ומפקדים בדרך הקצרה ממקום למקום, חלוקת דברי דואר שהועמסו על מטוסה, ציוד, תרופות, ולעיתים הודעות. היא היתה מרוצה עד מאד על כי החליטה ללמוד טיס. היה בכך צורך רב באותם הימים, וזהרה חשה שהיא עוזרת במלחמה ככל אשר ביכולתה, דבר שגרם לה תחושת סיפוק רב. 


לירושלים עדיין לא הגיעה ולא נפגשה עם בני משפחתה. רק עם אביה התראתה. הוא עשה את דרכו מירושלים המנותקת לתל אביב באחד ממטוסי ה”פרימוס”, הגיע למועדון הטייסים ופגש בבתו. הוא שמח לפגוש זהרה שונה ואחרת מזו שהיתה בניו יורק. שוב לא היה בעיניה אותו מבע של ייאוש אין קיץ. נראה היה כי הנערה שהמריאה לשחקים מצאה בהם כוחות מחודשים, אמונה בעתיד. התעודד האב בפגישה זו.. “


ב- 3 באוגוסט 1948, במהלך טיסה שגרתית משכונת רחביה בירושלים לתל אביב, התרסק המטוס בו טסה בעקבות תקלה טכנית. המטוס המריא ממנחת רחביה והתנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה. זהרה והטייס שהטיס את המטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרגו. ראשונה הגיעה אל המטוס המרוסק רות דיין. רות פינתה את זהרה הפצועה לבית החולים שערי צדק אך בדרך זהרה נפטרה. בת 30 בלבד היתה במותה.


זהרה הפכה לגיבורה לאומית. ראשית מן הטעם שהיא היתה אשה-גיבורה. מעט נשים צורפו לפנתיאון הגבורה הציוני, אך רובן, כמו חנה סנש, מימשו את גבורתן באירופה. בכל שנותיה הראשונות, העמוסות והסוערות, של המדינה הצעירה, לביטוב היתה כמעט גיבורה יחידה.


הטעם השני היה ספר הזיכרון “חיי זהרה וכתביה”, שהתפרסם בשלהי 1951 ונכללו בו מכתביה לאהובה שמוליק קופמן, בחייו ואחרי מותו הטרגי. בז’אנר ספרי הזיכרון לנופלים, שהתפרסמו לפני מלחמת העצמאות ואחריה, ספרה ניצב בשורה הראשונה. כשיצא לאור, דוד בן-גוריון כתב לאב השכול: “איני יודע אם יש עוד ספר כזה לאהבה, לתפארת וליגון”.


חיי זהרה וכתביה


הטעם השלישי טמון בהיותה של זהרה בת למשפחה שורשית ציונית, הקשורה ללב הממסד הפועלי הארץ ישראלי, ולאירועים מרכזיים הקשורים לתולדות היישוב. הוריה החליטו לעלות לארץ ישראל מרוסיה לאחר פגישתם עם יוסף טרומפלדור, והגיעו ארצה ב”רוסלאן”, האונייה המיתולוגית שפתחה את העלייה השלישית. כמוה, כל סמלי הגבורה כולם, נולדו וגדלו במשפחות הקשורות לאליטה היישובית.


הטעם האחרון – המרכזי והאולטימטיבי – לכניסתה לפנתיאון היה “הסיפור”. סיפור שיש בו הצירוף הקיטשי בין מוות הרואי לסיפור אהבה קורע לב. לא במקרה, מכל רבבות הנופלים שנפלו במערכות ישראל, זכתה זהרה להיות מונצחת בספרה של דבורה עומר.


זהרה נקברה בשייח’. אחרי מותה הועלתה בדרגה לפקד טיס (מקביל לסגן). ב- 30 באוגוסט 1950 הועברו עצמותיה של זהרה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים, מאחר שנהרגה במילוי תפקידה, וזאת בניגוד לתוכניתה המקורית להיקבר לצד שמוליק אהובה בבית הקברות בהר הזיתים.


עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו הבכורה זהרה, כשם אחותו. למרבה הצער, חלתה הילדה הקטנה בסרטן. בסוכות תשכ”ח, חודשים אחדים אחרי שחרור הר הזיתים, נפטרה זהרה הבת בגיל 6 שנים. לבקשת אביו של שמוליק קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק ובכך, באופן סמלי, הוגשמה שבועת האמונים של הטייסת העברית זהרה לביטוב.


זהרה


הפרטים והתמונות לקוחים מאתר ויקיפדיה, אתר יזכור, אתר הארץ, ספרה של דבורה עומר.