Home » הבלוג שלנו » בית ספר לטיסה » תופס את כל השמים ביד אחת – מיומנו של מדריך

תופס את כל השמים ביד אחת - מיומנו של מדריך

Posted

מאת דובי פרי


החלום של הילד היה להטיס מטוסים. בניית מודלים והטסת טיסנים היו מאורחות חייו – זה היה ראובן. אלא, שהחיים מתגלגלים אחרת, וחלומו מתנפץ, תרתי משמע. במהלך מלחמת יום הכיפורים נפגע הטנק שלו מטיל אוייב וריסק את ידו השמאלית, כך שנקטעה מעל המרפק.


אין כמו ראובן שמשהו יעצור אותו – עם פרוטזה מתאימה והשתקמות ארוכה מפציעה קשה, הקים משפחה לתפארת, התמקם כשותף במשרד עורכי דין תל אביבי ו.. חלפו השנים.


ראובן בן 45, ובכל זאת משהו חסר. משהו “מגרד” לו בין האצבעות שנותרו לו ביד ימין. חלום הטיסה לא חלף!! עם כל המקצועניים שהתייעץ נאמר לו שסיכוייו אפסיים – לא ניתן להטיס מטוס עם יד אחת. הרופא התעופתי של מנהל התעופה פסל אותו. אולם נוכח הלחץ שהפעיל ראובן, החליט הרופא להתייעץ עם רופא תעופתי נוסף המחזיק ברישיון טיס, וזה פסק לאחר טיסה אחת כי “ראובן יכול להתחיל ללמוד, ונראה..”


ראובן הגיע אלי לאחר ניסיון קצר בבית ספר שנסגר ומדריך שעזב. הסתכלתי ב”פלא” הזה, מחליף מבטים עם ראובן, בודק פעמיים שלוש את הרישיונות והאישורים הרפואיים, ועולים לטיסה. למרות האישורים הרפואיים הבעתי ספקנות רבה ביכולתו של ראובן. אמרתי לו שלדעתי זה לא בשבילו, אך הוא ביקש להמשיך ולהתנסות. “האכזבה שלי היתה עצומה” מספר ראובן. “ידעתי שזה רגע האמת, ואם לא יתנו לי הזדמנות נוספת, לא אהיה טיס לעולם. הבטתי בפרי וחיכיתי לגובה שלו. אמרתי לו – תן לי הזדמנות ואוכיח לך שאני מסוגל”.


הטיסה השנייה נערכה למחרת. הפגישה איתו היתה מתוחה. שנינו ידענו שבסופה נחליט להמשיך או לחדול. להפתעתי, ראובן הפגין רמה סבירה, כאילו היה טייס אחר מזה שטסתי איתו אמש. לאחר הנחיתה, הוחלף המתח בחיוכים וטפיחות על השכם. אך הדרך, היתה עוד ארוכה.. המשכנו לכוון הסולו. ואני, נכנסתי לאמביציה גבוהה להשיג את מבוקשו של ראובן. ראיתי בזה המשכה של המלחמה, כמו עוד ניצחון קטן במחלמת יום הכיפורים. למרות השיפור בביצועים, גיליתי שלקראת נחיתה, באמצע הפיינל, ראובן מרפה מהמצערת ומחזיק את ההגה ביד הבריאה (הימנית) בנוסף לפרוטזה השמאלית, וזאת לצורך “שבירת הגלישה”. פעולה זו גרמה לתגובה איטית ומאוחרת בפתיחת מנוע במקרה של UNDER SHOOT.


ניסיתי להסביר לו שזה לא ייתכן לעזוב את המצערת ולא אוכל לתת לו סולו. ראיתי שהביצועים לא השתפרו. התייעצתי עם המדריך הדגול והוותיק, קברניט אל על, נדב מרגלית, וזה הציע לי להחליף צדדים כדי שהפרוטזה תשלוט במצערת והיד בסטיק. לא גילינו בכתובים שום איסור והגדרה על מיקום ישיבתו של הטייס.


עם הרעיון הזה ניגשנו לשתי טיסות, כשראובן יושב בצד ימין. לאחריהן ראובן פסק “אני חוזר למקומי בצד שמאל ולא אוריד את היד מהמצערת”. שמחתי, וכך היה. ראובן הפגין נחיתות בטוחות כשהידיים במקום הנכון. את הבעיה הטכנית פתר על ידי שילוב של ספוג דחוס בפרוטזה במגע עם הסטיק, ואת ה- PTT פתר על ידי העברתו לצידו הימני של הסטיק. לפתע ראיתי שניתן לפתור את כל הדברים. עקשנות ותעוזה. האיש יכול לעשות הכל, ובלבד שיהיה באפשרותו לקבל רישיון טיס.


יומיים לאחר מכן, פברואר 1999, קיבל ראובן סולו, והקורס המשיך כאילו חניך רגיל יושב לידי בעל ידי זהב.


ראובן פיתח מיומנויות וטכניקה אישית בהתאם למגבלה שלו, והמשיך להפגין רמה טובה ועולה מיום ליום. לא וויתרתי לו, גם בניווטים דרשתי שישרטט את המפות והוא נלחם וצלח כל אתגר שהצבתי בפניו, או יותר נכון – בידו… ה”ריצה” לקו הגמר נראתה קרובה מתמיד. הביטחון האישי שלי בראובן גבר מטיסה לטיסה, וכן הידיעה שאכן מגיע לראובן לקבל את הרישיון הנכסף.


למבחן הגיע ראובן עם חשש גדול (כמו כולם), אך ידע שפסילתו מורידה לטימיון את כל המאמצים שעשה. עם הרגשה ש”הפעם אני אוכיח להם שאני יכול ומסוגל לעשות את זה”, הרכיב את הספוג על הסטיק ואת ה- PTT הנייד, ויצא למבחן. לאחר הנחיתה ראיתי מרחוק את חיוכו של הבוחן ואת חיוך הניצחון של ראובן. ידעתי שניצחנו, אבל יותר מכל היה זה ניצחונו של ראובן ומלחמת יום הכיפורים קיבלה תפנית!! האושר שנסק על פניו והחיוך שנזרק לאוויר לא הסתירו את ניצחונו לאחר שנים רבות מלאות ייאוש ואכזבה.


סוף סוף, זכה להגשים חלום.


לאחר השטיפה המסורתית סיכם ראובן “המאמץ של כל השנים הללו נראה לפתע קטן ולא חשוב, ידעתי שעכשיו הדרך פתוחה בפני עצמי לראשונה, גם לי היו ספקות גדולים במהלך הדרך שעברתי”.


על זה נאמר, אין דבר העומד בפני הרצון, החלום והתשוקה. מתברר שהגוף יודע לפצות את עצמו על חסרונם של חלק מהאיברים. הייתי ספקן!! אחריות רבה העמידה אותי במבחן. הבנתי שמוגבלות היא דבר שניתן להתגבר עליו עם כח הרצון.


תפוס את השמיים ביד אחת