ליקטה וערכה: נעמה קיהן
קַמִיקַזֶה, “רוח אלוהית” – הכינוי שניתן במלחמת העולם השנייה לטייסים יפנים אשר הוכשרו לבצע משימות התאבדות תוך שימוש במטוסיהם עמוסי הדלק היישר לתוך ספינות אמריקאיות. לפגוע על מנת להרוג (וגם להיהרג).
כלומר, טייסי הקַמִיקַזֶה לא יצאו למשימות אשר סיכויין להצליח נמוכים מאד, אלא יצאו למשימות התאבדות של ממש. היה ברור ומובן מלכתחילה שהם לא יחזרו ממשימות אלה. או אז עלתה השאלה – מדוע היו צריכים לחבוש קסדות? שהרי ממילא עתידם הוא למות..
אז זהו, זה לא היה סתם ויש כמה סיבות לעניין. אולם טרם אספק סקרנותכם, אניח לפניכם את הרקע לפעילותם ולמהותם של טייסים אלה, שהרי רקע זה קשור בקשר ישיר לסיבות ולנסיבות.
רקע לפעילותם ולמהותם של טייסי קמיקזה
התקפת הקמיקזה הראשונה נעשתה על ידי חמישיית מטוסי זירו סאן יפנים מדגם A6M7 קמיקזה, אשר נשאו פצצות 250 קילוגרם תחת כנפיהם, באוקטובר 1944. בהתקפה זו הוטבעה נושאת המטוסים “סנט לו” ונוזקו שלוש אחרות.
בהמשך תכננו היפנים “מטוס” מיוחד למשימות אלה, יוקוסוקה שמו. למעשה הם בנו טיל מונחה אדם, שחלקו בנוי עץ, מצויד בראש נפץ של 1,200 ק”ג. היוקוסוקה הוטל ממפציץ, דאה, וצלל באמצעות מנוע רקטי עד לפגיעה במטרה. מעטים היוקוסוקות אשר צלחו משימתם ובעלות הברית כינו אותם “באקה”, אידיוט בשפה היפנית.
כל טייסי הקַמִיקַזֶה שגויסו למשימות אלו הצטלמו לפני טיסתם. חלקם אולצו לצאת למבצע ההתאבדות כנגד רצונם. בחלק מהמקרים תודלקו המטוסים רק מחצית הדרך, כדי שיהיה להם מספיק להגיע אך לא מספיק לחזור.
קצין זוטר לפני משימת קמיקזה, מאי 1945
הכל התחיל במתקפת הפתע היפנית על בסיס אמריקאי בהאווי ב- 7 בדצמבר 1941. המכונה המתקפה על פרל הארבור. באותה תקופה בסיסו המרכזי של חיל הים של ארצות הברית באוקיינוס השטק היה בפרל הארבור. “טורה טורה טורה” קרא בקשר מיטסו פושידה, הטייס המוביל של הצי הקיסרי היפני, בשעה 07:55. היה זה האות למתקפה, אשר נצרבה בתודעה האמריקנית כארוע של קלון שייזכר לדיראון עולם. היתה זו המתקפה שגררה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ובעקבותיה לתבוסתה של יפן.
בבוקרו של ה- 7 בדצמבר הפציצו מטוסי הצי הקירסי את כל בסיסי חיל האוויר של צבא ארצות הברית על האי ואת כל ספינות המלחמה שעגנו במקום. מטי מעט של מטוסי קרב אמריקנים הצליחו להמריא בניסיון ליירט את התוקפים, אולם התוצאה העגומה היתה השמדת 188 מטוסים, 5 אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת, 3 משחתות, והריגת 2,402 חיילים ואזרחים, כולם אמריקנים.
רק לאחר שישה חודשים מיום המתקפה על פרל הארבור, במהלכם צברו היפנים רצף ניצחונות, נבלמו כוחותיהם על ידי בעלות הברית, בסיוע עוצמתה התעשייתית של ארצות הברית ומשאביה, אשר התקדמו בהתמדה לעבר יפן. בזמן קרבות אלה, איבדו היפנים מטוסי קרב רבים בצד צוותי אוויר מיומנים, כך שנמצאו בנחיתות מספרית ואיכותית ביחס למטוסים החדשים תוצרת ארצות הברית.
נוכח נפילות של בסיסים יפנים לטובת בעלות הברית בשנים 1943 ו- 1944, חזה המטכ”ל היפני כי האויב ינסה “לתפוס” את הפיליפינים, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית, בשל מיקומם הגיאוגרפי. התחזית התאמתה בשלהי 1944, עת נדרש הצי המלכותי להגן על בסיסם במנילה, עם 40 מטוסים בלבד. המשימה שעמדה בפני כוחות האוויר היפניים נראתה כבלתי אפשרית.
או אז נפלה ההחלטה.. מפקד צי האוויר הראשון, תת-האדמירל טקיג’ירו אונישי, סבר כי יש להקים יחידה להתקפות התאבדות. כוח ההתקפה המיוחד קמיקזה. בפגישה בשדה תעופה במנילה דרש: “אינני חושב שתהא דרך אחרת לבצע את הפעולה (להחזיק את הפיליפינים), מאשר לשים פצצה של 250 ק”ג על מטוס זירו ולרסקו על נושאת מטוסים אמריקנית, כדי לנטרלה לשבוע”.
קמיקזה, מיצובישי זירו, על סף פגיעה במיזורי
המפקד היפני הזמין קבוצה של 23 טייסים מתלמדים מוכשרים, שאותם אימן באופן אישי, להתנדב לכוח תקיפה מיוחד. כל הטייסים הרימו את ידיהם, ובכך התנדבו להצטרף לפעולה.
רב החובל מסאפומי ארימה, מפקד צי האוויר הקטן ה-26, נחשב לעתים כממציא טקטיקת הקמיקזה. ארימה הוביל באופן אישי מתקפה של כ-100 מפציצי צלילה נגד נושאת מטוסים אמריקנית. ידוע בוודאות כי ארימה נהרג, אולם אין זה ברור אם היתה זו מתקפת התאבדות מתוכננת. המטכ”ל ואנשי התעמולה היפנים מיהרו לנצל את דוגמתו של ארימה. הוא הועלה לאחר מותו לדרגת אדמירל, וזכה לקרדיט רשמי על ביצוע התקפת הקמיקזה הראשונה.
ספינת מלחמה אמריקנית מותקפת על ידי קמיקזה בינואר 1945
מטוסים שנבנו במיוחד לצורך קמיקזה, בניגוד למטוסי קרב ומפציצי צלילה, היו חסרי כן נחיתה והותאמו לצורכי קמיקזה. מטוס מדחף שתוכנן במיוחד, נקג’ימה Ki-115 טסורוגי, היה מטוס פשוט, קל לבנייה, שיועד להיבנות ממאגרי מנועים קיימים, ומשלדת מטוס מעץ מצופה פלדה פשוטה. כן הנחיתה לא התכנס לגוף המטוס, אלא הושלך לים זמן קצר לאחר ההמראה למשימת ההתאבדות, וכך ניתן היה לעשות בו שימוש נוסף במטוסים אחרים.
שיא הפעילות הקמיקזית הגיעה בעיצומה של שנת 1945 בקרב אוקינאווה. גלי מטוסים יפנים ביצעו מאות תקיפות, אשר התמקדו במשחתות ונושאות מטוסים של בעלות הברית. תקיפות התאבדות אלה הוציאו מכלל פעולה מעל 30 ספינות מלחמה וסוחר אמריקניות, בנוסף לכמה נוספות מכוחות אחרים של בעלות הברית. ההתקפה כללה 1,465 מטוסים. ספינות רבות מכל הסוגים נפגעו, חלקן באופן קשה, אולם אף נושאת מטוסים, אוניית מערכה או סיירת לא הוטבעה על ידי קמיקזה באוקינאווה. רוב הספינות שהושמדו היו משחתות או ספינות קטנות יותר, במיוחד כאלו בתפקיד משמר.
יוקוסוקה הוהקה במוזיאון המדע והתעשייה במנצ’סטר
בשל אימונם המועט של טייסי הקמיקזה, הם היוו מטרה קלה לטייסי בעלות הברית המנוסים, שבנוסף לכך טסו במטוסים בעלי עליונות ניכרת. הצוותים הימיים של בעלות הברית החלו גם בפיתוח שיטות לנטרול תקיפות קמיקזה, כגון ירי תותחים למול מטוסי תקיפה שטסו סמוך לגובה הים, במטרה ליצור חומות מים שיפגעו במטוסי התקיפה. אומנם שיטות אלו לא היו יכולות לשמש כנגד תקיפות במהירויות ובזוויות גדולות, אך אלה היו פגיעות יותר לאש נ”מ ולמטוסי קרב של בעלות הברית.
במהלך שנת 1945 החל הצבא היפני לאגור מאות טסורוגי, מטוסי מדחף אחרים, אוקה, וסירות התאבדות לשימוש כנגד כוחות בעלות הברית שציפו שיפשטו ליפן. רק במעטים נעשה שימוש אי פעם.
כאשר החלה יפן להיות נתונה בהפצצות אסטרטגיות אינטנסיביות של מפציצי B-29, ניסה הצבא היפני להשתמש במתקפות התאבדות נגד איום זה. ברם, טקטיקה זו התגלתה כהרבה פחות מוצלחת, מאחר שביחס לספינה, מטוס הוא מהיר בהרבה, בעל כושר תמרון טוב יותר, ומטרה קטנה יותר. בנוסף, תקיפות התאבדות נגד מפציצי B-29 דרשו כושר ניווט ניכר כדי שתצלחנה. הדבר פעל נגד המטרה הראשונית של שימוש בטייסים שראויים להקרבה, ואף עידוד טייסים כשרוניים שהיו מסוגלים לצנוח מהמטוס לפני ההתנגשות היה לא יעיל משום שצוות המטוס אבד לעתים קרובות כאשר שגה בעיתוי הנכון לצאת מן המטוס ונהרג כתוצאה מכך.
בונקר היל לאחר פגיעת מטוסי קמיקזה במאי 1945, התקפה שבה נהרגו 372 אנשי צוות
עד סוף מלחמת העולם השנייה הקריב שירות האוויר של הצי היפני 2,525 טייסי קמיקזה ואילו חיל האוויר של הצבא הקריב 1,387 טייסים. על פי הודעה יפנית רשמית, הצליחו המשימות להטביע 81 ספינות, לפגוע ב- 195, ולגבות עד 80 אחוז מהאבידות האמריקניות בשלב הסופי של המלחמה באוקיינוס השקט. על פי האמריקניםהמספרים שונים, אך לא בהרבה.
מדוע, אם כן, היו צריכים טייסי הקמיקזה לחבוש קסדות?
חרף העובדה כי ממילא עתידם הוא למות, עדיין חלה עליהם החובה לבצע משימתם ולעמוד בה בגבורה. טכנית, הקסדה היתה מחוברת למערכת הקשר שלהם. יתרה מזאת, הקסדה הגנה על הטייסים כדי שיוכלו לבצע מלאכתם בצורה טובה, גם אם משימה זו היא בחזקת כרטיס בכיוון אחד, גם אם אין דרך חזור, זה לא אומר שלא צריך לדאוג שלא יפגעו בדרך הלוך.
אבל הייתה גם סיבה חשובה יותר, גדולה יותר, מהותית. הקסדה היתה פריט השייך למדים שלהם, חלק בלתי נפרד מהתלבושת האחידה של הטייסים, וחלק גדול מהתדמית של הטייס היפני הנועז. כאשר חבשו טייסי הצי המלכותי קסדה לראשם, הם אוטומטית הפכו יותר אמיצים, נועזים יותר, יותר גאים בעבודתם, יותר מאמינים בשליחותם, ויותר ממושמעים. מחקרים מראים כי הלבוש משפיע על תת המודע שלנו, של כולנו. לבוש מכובד וייצוגי, מקרין על הסביבה, וגורם לנו להיות מקצועיים יותר, אחראים יותר, שייכים יותר, ולאחרים לכבד אותנו. זה נכון לטייסי קמיקזה, זה נכון לטייסי איירליינס, ממש כמו שזה נכון לקופאיות בסופר פארם או לעובדי חברות הסלולאר. זוהי השפעתו של התת מודע, וזו היתה גישתם של מפקדי הצי המלכותי בהחלטתם כי גם טייסי הקמיזה, חרף תוצאות משימותם הידועות מראש, צריכים לחבוש קסדות.
