בשנת 1989 קוראי העיתונים נתקלו בכתבה מצמררת על מטוס נוסעים שנעלם בשנות ה-50 והופיע מחדש 35 שנים מאוחר יותר. הידיעה, שנשמעה כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני, דיווחה על מטוס, ועליו 92 שלדים של נוסעים וצוות, שנחת באופן מסתורי בברזיל. באותה תקופה, המושג “פייק ניוז” עוד לא היה חלק מהשיח היומיומי, והתקשורת נהנתה מאמון רב יותר מצד הציבור. כתוצאה מכך, רבים האמינו לדיווח המסתורי, והסיפור הפך במהרה לאחת התעלומות המדוברות ביותר בתחום התעופה.
הסיפור המקורי
הכתבה המסעירה, שפורסמה על ידי העיתונאי אירווין פישר בעיתון “Weekly World News”, הציגה סיפור מורכב ומפורט על מטוס מדגם לוקהיד L-1409 סופר קונסטליישן. על פי הדיווח, המטוס המסתורי נעלם במהלך טיסה שגרתית בשנת 1954, כשהוא נושא 88 נוסעים וארבעה אנשי צוות. והנה, 35 שנים מאוחר יותר, ב-12 באוקטובר 1989, המטוס הופיע לפתע בשמי ברזיל, מעל שדה התעופה בפורטו אלגרה, כשמנועיו פועלים והוא מבצע נחיתה מושלמת. התגלית המזעזעת שציפתה לחוקרים בתוך המטוס – שלדיהם של כל הנוסעים ואנשי הצוות, כשהם עדיין חגורים למושביהם – הפכה את הסיפור סנסציוני אף יותר.
הדיווח כלל ראיון עם דמות שהוצגה כמומחה – “חוקר תופעות על-טבעיות” בשם ד”ר סלסו אטלו. “המומחה” העלה תיאוריה מרתקת, לפיה המטוס עבר דרך מנהרת זמן (או נתקל בתופעה קוסמית בלתי מוסברת אחרת) שגרמה לו “להפר את חוקי המרחב והזמן”. אטלו אף הוסיף נופך דרמטי לסיפור כשציין בתדהמה: “רק אלוהים יודע כיצד שלד הצליח להנחית אותו”, משפט שהפך לציטוט מפורסם.
חשיפת האמת
שלא במפתיע, מדובר בהמצאה מוחלטת. אתר בדיקת העובדות Snopes, שחקר את הפרשה לעומק, הגיע למסקנה חד-משמעית וסיכם זאת באירוניה: “חורי תולעת הזמן כנראה לא יתגלו על ידי עיתונאי צהובונים.” חקירה מעמיקה של הסיפור חשפה שורה ארוכה של סתירות שהופכות את כולו לבלתי אפשרי מבחינה מדעית, היסטורית ולוגיסטית.
הפרכת הטענות
בחינה מדוקדקת של הפרטים בסיפור חושפת מספר בעיות מהותיות:
בעיות טכניות ולוגיסטיות
שדה התעופה באאכן, נקודת ההמראה של המטוס על פי הכתבה, היה למעשה רצועת דשא פשוטה בשנת 1954. מטוס סופר קונסטליישן, שהיה אחד המטוסים הגדולים בתקופתו, לא היה מסוגל להמריא ממסלול כזה עם 92 אנשים על סיפונו. אמנם היו מקרים בודדים של המראות מטוסי קונסטליישן ממסלולי דשא, אך אלה התרחשו רק בתנאים מיוחדים, עם מטען קל בהרבה ומסלול ארוך משמעותית.
טווח הטיסה המקסימלי של מטוס סופר קונסטליישן עמד על כ-8,290 קילומטרים, בעוד שהמרחק בין אאכן לפורטו אלגרה הוא כ-10,600 קילומטרים. מגבלת הטווח הזו הייתה הופכת את הטיסה הישירה לבלתי אפשרית, אפילו בתנאים אידיאליים.
היעדר תיעוד היסטורי
למרות שבשנות ה-50 אכן התרחשו מקרים של היעלמות מטוסים מעל האוקיינוס, כמו המקרה המפורסם של אמיליה ארהארט ב-1937, אין שום תיעוד רשמי של היעלמות מטוס נוסעים בנתיב המדובר בשנת 1954. ארכיוני התעופה העולמיים, שמתעדים בקפידה אירועים כאלה, אינם מכילים כל אזכור לאירוע זה.
באופן דומה, אין שום דיווח רשמי או תקשורתי על הופעה פתאומית של מטוס ישן בשדה התעופה של פורטו אלגרה ב-1989. אירוע מסוג זה היה בוודאי מושך תשומת לב בינלאומית, ומתועד על ידי כלי תקשורת רבים.
חברת התעופה “Santiago Airlines” שעל פי הכתבה הפעילה את המטוס, לעולם לא הייתה קיימת. חיפוש בארכיוני חברות התעופה העולמיות לא מעלה שום זכר לחברה כזו.
Weekly World News – היסטוריה של מתיחות
העיתון “Weekly World News”, שפרסם את הסיפור המקורי, היה ידוע כצהובון מפוקפק, התמחה בסיפורים דמיוניים ומתיחות. ארבע שנים לפני סיפור טיסה 513, העיתונאי דרק קלונץ פרסם בו סיפור דומה להפליא על טיסת Pan Am 914. על פי אותו סיפור, מטוס דגלס DC-4 המריא מניו יורק לכיוון מיאמי בשנת 1955, נעלם, והופיע שוב בשמי קראקס, ונצואלה, שלושים שנה מאוחר יותר. הסיפור כלל טוויסט דרמטי – לאחר נחיתה מושלמת, הטייס כביכול נכנס לפאניקה והמריא שוב ונעלם. כמובן, גם סיפור זה היה בדיה מוחלטת.
הוושינגטון פוסט כינה את “Weekly World News” “העיתון היצירתי ביותר בהיסטוריה האמריקאית”, וצדק בהחלט. העיתון התפרסם בכותרות סנסציוניות ודמיוניות במיוחד, כמו: “12 סנאטורים אמריקאים הם חייזרים” או “כוכבי רוק מתים חוזרים במטוס רפאים”.
העיתון מעולם לא הכחיש את העובדה שהוא ממציא את סיפוריו. במקום זאת, הוא השקיע מאמץ רב ביצירת כתבות שנשמעות אמינות בשל שימוש בפרטים רבים, משכנעים למדי, שגרמו לקוראים רבים לתהות אם יש בהם גרעין של אמת. עובדה זו מסבירה מדוע סיפורים כמו זה של טיסה 513 ממשיכים להופיע ברשתות החברתיות גם היום, כשחלק מהאנשים עדיין מאמינים שהם מתארים אירועים אמיתיים שפשוט הוסתרו מהציבור.
