מאת דובי פרי
העץ לא נופל רחוק מהתפוח !!
הטלפון צלצל…ניר ז”ל ממגדל פיקוח בהרצליה: “יש לי ידידה שרוצה לתת לבנה טיסת היכרות לפני גיוסו לקורס טיס של חייל האוויר”. שיחה שגרתית לכאורה, אך התפתחות מדהימה!
איתי בן ה-17 מגיע לטיסת היכרות כשאני מבחין ביכולותיו הנהדרות ומודיע לו שאם יילך לקורס טיס עשוי לסיים כטייס F-16.
במהלך הקורס בח”א, אני (כמדריך בטייסת מיון של בית הספר לטיסה בחצרים), עוקב אחר הזאטוט שהופך אט אט לטייס קרבי וממשיך לשמש כקשר בין ניר מהמגדל, ידידתו ובנה שמצמיח אט אט פלומה של כנפיים.
לאחר שנתיים ומחצה- כחצי שנה לפני תום הקורס- מתייצבים ניר וידידתו חדי בביה”ס לטיסה שבהרצליה ובפיה בקשה- “אני רוצה ללמוד לטוס כדי לדעת מה עובר על בני”. הבקשה נראתה לי תמוהה, אבל רצונו של אדם כבודו. כך התחילו השיעורים, כשהאימא החניכה מראה סימנים שהם לא רחוקים מבנה, ההולך ומסיים את קורס הטיס היוקרתי של חיל האוויר במגמת קרב.
עברו שבועיים, עברו חודשיים, והאימא מוכנה לסולו. וכבדרך אגב, אני שואל אותה, מה איתי (בנה שבקורס של ח”א), אומר על כל השגעונות של אמו? לרגע השתתקה, לתומי חשבתי שהיא מנסה לנסח את דעתו של בנה, אך מיד המשיכה בתשובה – “בעצם הוא עוד לא יודע. הוא עוד לא היה בבית לפרק זמן שיכולנו לשוחח”. הופתעתי, וראשי המופרע מתחיל לתכנן תחבולות..
זיק הרעיון הולך ולובש צורות ופעולות, וכבר התסריט מוכן. “אל תספרי לו”, אני אומר לה, הרי הוא עוד שלושה שבועות מסיים את הקורס, בואי נפתיע אותו”.
התכנון נרקם, נסגרו כל הקצוות, חדי עושה ארבעה סולואים לפני יום המפגש. שותפי הסוד מוכנים, אני מוודא שאכן איתי סיים בחיל האוויר את המבחן הסופי, העיתונות מוזמנת לאירוע והבחור מגיע באמתלה של “סגירת מעגל”. “התחלת לטוס עם דובי, ותסיים איתו אחרי הקורס”, כך אומרת לו אימו ומביאה אותו בשש וחצי בבוקר, שבוע לפני מסדר הכנפיים המתוכנן בחצרים, כשאחיו מלווים אותו עם מצלמות.
שותפי הסוד מתמקמים באיזור, הפקידות של בית הספר בהרצליה יודעות לא לפנות לאימו כאל חניכה ידועה בשטח, כנ”ל המכונאים. לגבי העיתונאים שהסתובבו בשטח נמסרת לאיתי הסיבה השקרית של “סגירת מעגל”.
איתי מגיע לשדה, שמח לפגוש אותי, ואני כמובן מבקשו להציג את המלווים, למרות שהכרתי את כולם ובטח את אמו החניכה. שמח, עולה איתי לטיסה, כשבני משפחתו עולים למגדל הפיקוח ומתארחים אצל ניר הפקח.
לאחר שתי הקפות, זרקתי את השאלה, שהוכנה מבעוד מועד, “מי הביא אותך לטוס איתי בהתחלה?” וכמובן שאמר שאמו היא זו שיזמה. ואז ביקשתיו שיירד וייתן לאמו לעשות סיבוב אחד על חשבונו. איתי מיד ענה שאין סיכוי שתעלה לטיסה כי היא מפחדת. ואכן, לשאלתי את המגדל, האם האורחת רוצה לטוס, ניר ענה (בתשובה שהוכנה מראש), שהיא מפחדת.
“אמרתי לך!” אמר בשמחת נצחון, כאילו ידע את התשובה מראש, ולאחר שכנוע שני ושלישי הסכימה האם ל”חוות את נפלאות הטיסה”.
עצרנו ליד המגדל (מה שבד”כ אסור) בתיאום מראש, כיביתי את המנוע וחיכינו לאימא חדי שתרד, נשיקות בין אם לבנה והאחרון עולה ותופס את מקומו כתצפיתן במגדל.
שתי הקפות, נראה שחדי שולטת במטוס ולא מראה סיכון יתר בגלל ההתרגשות. אנו עוצרים ליד המגדל, אני יורד מהמטוס, משאיר את חדי לבד, ועולה למגדל לפגוש את איתי ואחיו.
חדי מתחילה להסיע לכיוון 11. איתי שואל אותי, “מה? נתת לה להסיע לחניה?” מזל שהוא הכניס לי את התשובה, אמרתי- “כן, היא רק מסיעה לחניה”. חדי מתקרבת לעמדת המראה, איתי מצלם את כל ההסעה של אמו “הגיבורה”, ולקראת העמדה, חדי פונה למגדל, “CAS להתיישר”, איתי פונה בבהלה לניר הפקח- “ניר היא עוד תמריא!” ניר מרגיעו עם יד על הכתף, “אל תדאג, היא לא תמריא,” ובידו השנייה מחזיק את המיקרופון, ועונה- “CAS, רשאית להתיישר ולהמריא.”
חדי מתיישרת ואיתי מצלם מבלי שהבין את משמעות התהליך. רק שמרגע הריצה הבחור קם מהכיסא, זורק את המצלמה היקרה על השולחן, וכשאני אומר “זורק” זה “זורק” ולא “מניח”. מפנה את גופו לעבר המדרגות, וכשאמו בגובה 50 רגל מול המגדל נופל האסימון ונפלטת צעקה מגרונו “עבדתם עליי”!!
חדי נחתה בשלום, פעימות הלב חזרו לסדרן ולא רק של איתי. מצלמות הסטילס והוידאו המשיכו לצלם ולהנציח האירוע ואת הצבע שחוזר לפניו החיוורות של איתי, את המפגש המרגש והמרטיט בין שני חניכים שאוטוטו מקבלים כנפיים- זה כטייס קרבי בחיל האוויר וזו כטייסת פרטית על מטוסים קלים.
והשיחה בהרצליה נמשכה עוד כשעתיים- “למה לא סיפרת לי? איך לא ראיתי? כמה זמן את לומדת?”.. “רציתי לחוות את שעובר עלייך..” וכו’ וכו’. אין ספק שהשיחה ביניהם נמשכה לתוך הלילה.
9.8.2014
