העולם כולו עומד לציין 20 שנים לזכר אירועי ה – 11 בספטמבר, שרשרת הפיגועים הקטלניים שגדעו את חייהם של כל-כך הרבה אנשים. הפיגועים הללו בוצעו על ידי מטוסי נוסעים שנחטפו על ידי ארגוני טרור והעולם לא נראה אותו הדבר יום למחרת, וכך גם מטוסים בין אם הם מסחריים או מטוסים פרטיים.
בטיסה המסחרית הראשונה של חברת “אל על” לאיחוד האמירויות ניתן היה להבחין בתרמיל קטן ועגלגל בבטנו של המטוס – מתקן העונה לשם C-MUSIC. זהו מתקן ייחודי המיועד לזהות טילים באוויר, המשוגרים לעבר כלי טיס ולהפילם בעודם באוויר מבלי לפגוע במטוס בכלל “אנטי טילים למטוסים”.
מערכות תקיפה אוויריות
הדור החדש של מערכות תקיפה אוויריות ניידות הפך לשם הישועה עבור חיילות אוויר בכל רחבי העולם כבר בשנות ה – 70, המערכות הללו היו זולות יחסית, קלות לתפעול ולא ממש נדרש מהם הכשרה להפעלה. הן היו מתבייתות על מקור חום חיצוני ועוקבות אחריו עד לפגיעה. אבל, למערכות הללו יש טווח קצר פעולה והן נועדו על מנת להגן על כלי תעופה צבאיים כמו מטוסי קרב ומסוקים מפני פגיעה אפשרית.
בתחילת שנות ה – 90 עם נפילתה של ברית המועצות, הוצאו מערכות תקיפה אווירית מהחוק וניתן היה למצוא ואתן בשוק אפור, נמכרות לארגוני טרור, מורדים וקבוצות גרילה שחיפשו דרכים לפגוע בכלי טיס גדולים וקטנים כאחד.
בשנת 1993 שימשו מערכות אלו להפלתו של מטוס שהוביל את נשיאי רואנדה ובורונדי. בשנת 1998 הופל מטוס אנטונוב מעל סרי לנקה והרג 55 נוסעים ואלו רק חלקים ומקרים ספורים של תקיפות אוויריות שאירעו במרוצם השנים.
מערכות הגנה אוויריות
השינוי הגדול הגיע בשנת 2002 לאחר אירועי 11 בספטמבר בארה”ב, והתקיפות של ארגון הטרור “אל-קעידה” במומבסה כאשר נורו טילים אל עבר מטוס נוסעים מסוג בואינג 757. משרד התחבורה הישראלי הורה על התקנה של מערכות הגנה במטוסים אזרחיים, מערכות ששימשו את חיל האוויר רק במטוסים צבאיים.
הייתה בעיה עם המערכות הללו במטוסים אזרחיים מכיוון שהם עבדו על נקודות חום גבוהות וכאשר זוהתה נקודה כזאת, נורו זיקוקים מן המטוס במטרה למשוך את הטיל הרחק מן המטוס. השאריות של הזיקוקים נחתו על אזורים מיושבים, שכונות צפופות והביאו לפגיעה בתושבים. בשנת 2006, אסרו מדינות אירופה על כניסה של מטוסים מחברות ישראליות להיכנס לתחומן כל עוד המערכות הללו מותקנות בבטן המטוס.
עתה, קם צורך בחשיבה מחודשת ובנייה של מערכות הגנה אוויריות טובות יותר. אחד הפתרונות הטובים ביותר שעלו היה DIRCM שהיה מכוון אינפרה אדום – מערכת שזיהתה טיל מונחה לעבר כלי הטיס תשלח קרן לייזר בעוצמה גבוהה שתשבש את המסלול שלו ותביא אותו לידי התפוצצות. המערכות הללו צריכות להיות קלות משקל וקומפקטיות כמו קפסולות קטנות ויעילות המורכבות בתוך מכון בדק על ידי טכנאים מומחים בתחום זה.
סוגים שונים של חיישנים מזהים שיגור טילים על ידי חתימת החום שלהם, בשנייה שהמערכת זיהתה שיגור, ניתנת התרעה מידית לצוות הנמצא על המטוס ואלו אחראים להורות על הפעלת קרני האינפרה לעבר הטיל. קרני לייזר בטכנולוגיית אינפרה אדום נמצאים כיום בשימוש גבוה יותר מכיוון שהם בעלי יכולת לגרימת נזק אזרחי בקנה מידה קטן יותר מאשר מערכות אחרות. אבל, עלותם הכספית אינה קטנה, הם מוסיפים משקל למטוס ומחלישים את היכולת האווירודינמית של כלי הטיס, בנוסף על הוצאות תחזוקה נוספות.
הפתרון הנצפה כרגע הוא התקנה של המערכות הללו רק על כלי תעופה אזרחיים הנמצאים בנתיבי טיסה מסוכנים במיוחד, בדרך זו יהיה אפשר להעביר את המערכות ממטוס אחד למשנהו ולהגן עד כמה שניתן על כלי הטיס והנוסעים מפני פגיעה אפשרית.
