“אנחנו מעוניינים בטיסת הכרות”.
כך הכרתי לראשונה את איתי וחיים. הם הגיעו לטיסה עם המון אנרגיה וחיוכים, הרבה מוטיבציה וסקרנות.
איתי בן 24, רווק, איש הייטק צעיר, עם ג’וק לעולם התעופה. הניסיון בסימולטורים הוא שהביא את הציפייה והאדרנלין לשדרוג המיוחל. ממדמה טיסה לטיסה אמיתית. הגשמת חלום חיים.
חיים בן 30, גם הוא איש הייטק, להלן הבוס של איתי. נשוי ומצפה לתינוק ראשון, סיפר בחיוך שנמרח על פניו. ועל הטיסה.. הוא השיב שאיתי גרר אותו. “בכלל לא התכוונתי”, מחקה את הגשש החיוור.
ניגשנו לעבודה. הטיסה הראשונה הסבה כמובן עונג וחיוך מאוזן לאוזן לשניהם למרות הבדלי ההתעניינות במקור. לימודי הטיס התנהלו כסדרם.
ההבדל בין ההייטקיסטים בא לידי ביטוי בעיקר ברמת הידע שבתחום. מאידך, ההתקדמות ברמת התפעול התנהלה כסדרה, ללא בעיות וללא הבדלים מהותיים, למעט הפסקה אחת של חיים ששמח בהולדת בנו בכורו ולקח פסק זמן של שבוע לחגיגות.
טיסה שנייה, שלישית, רביעית, והנה מגיעה החמישית.. אני מקבל טלפון מחיים (הבוגר מבין השניים): “דובי שלום”.
אני עונה “שלום”, ושם לב שקולו של חיים לא כתמול שלשום. “אני חייב לדבר איתך בארבע עיניים” אומר חיים להפתעתי.
“זה לא לטלפון” ממשיך ואומר. אני מרגיש כאילו ניתקו לי המילים מהפה.
מגמגם עניתי “אה, אה, אז יש לנו מחר טיסה, נפגש לפני ונדבר”.
שקט מתוח השתרר על הקו.. חיים המשיך..
“טוב, נדבר, אבל לא בטוח שנטוס..”
ראשי התחיל עובד!
מה עשיתי? איפה טעיתי? מה הוא גילה? מה הוא רוצה להגיד? האם המחיר? האם ביה”ס? האם התחרות עם איתי שעובד תחתיו? לא העזתי להתקשר לחברו ונשארתי עם סימני השאלה עד למחרת.
“דובי, אתה יודע שנולד לי בן?!” כך נפתחה השיחה בינינו בחדר התדריכים.
“כן, אני שמח, מזל טוב! איך קוראים לו? מה המשקל?” שאלתי כתשובה לאירוע המשמח שבחייו, שהרי בן בכור נולד לו והשמחה בעיצומה.
לאחר שיחת הנימוסין ניגשנו לעניין, כשכולי מתוח לפשר הרצון לשיחה ב”ארבע עיניים”.
“דובי”.. המשיך חיים בהססנות.. “אני מפחד לטוס”!
שקט! הלם! אני חושב – איך להמשיך? מה לומר? ובפלשבק, אני נזכר בפחד ובחשש לפני כל גיחה במלחמת יום הכיפורים. מנגד, אני רואה את חיים לפני הגיחה חושב על בנו הרך שזה עתה נולד.
הפחד מובן לי, אני עונה לו.. חושב שוב איך להמשיך.. זה הגיוני ולגיטימי לפחד.. אני קובע.
גם אני פחדתי בתחילת הטיסות שלי.. אומר, ולא באמת חושב כך!! זה בסדר שאתה פוחד, מה גם שעכשיו נולד לך בן..
הבנתי שמחשבות כמו מי יפרנס אותו ומי יהנה ממנו גורמים לו לפחד.
ניסיתי לחשוב איך להמשיך. החלטתי להביא אותה בהפוכה.
“אני מבין ומסכים איתך. להפסיק את הטיסות זה בסדר ואל תרגיש לא נוח”.. ממשיך את התזה שהמצאתי הרגע.
“עכשיו סיימת 4 טיסות, אנחנו כבר בשלב ההקפות, ובטיסה ה-15 תעשה סולו. עד אז, אם הכסף לא משחק אלא רק הפחד, הרי שאני מציע שתיתן לעצמך הזדמנות לעוד 4 טיסות ואז תקבל החלטה אם להפסיק”.
כמובן שבטיסה השמינית רמת תפעולו והטסתו של חיים עלתה והשתפרה, הנחיתות היו בטוחות ועצמאיות, גם רמת הביטחון העצמי עלתה, בעיקר לאחר שהורדתי את האוזניות מאוזניי שלי כאילו הוא בסולו (מה שנקרא בצבא “סולו כחול”) – המדריך יושב, לא מתערב, לא שומע כביכול (מבלי שחיים יידע, העברתי את האזנה למצב SPEAKER והאזנתי דרך רמקול המטוס).
כשירדנו מהטיסה, כמובן שהזכרתי לו את שיחתנו הקודמת..
“זהו, ביצענו את הטיסה השמינית, ההחלטה באם להמשיך היא שלך!”
ללא היסוס קבענו את הטיסה הבאה, את זו שלאחריה, ואת כל יתר הטיסות לפי הסיליבוס.
איתי וחיים סיימו את הקורס ועברו בהצלחה את המבחן המסכם בפעם הראשונה.
הפחד הוא סויבייקטיבי, אישי, מופיע בצורה שונה בזמן אחר ומסיבה נפרדת אצל כל אחד מאיתנו. להתגבר על הפחד זה כבר סיפור אחר…..
