תוכן עניינים
לאורך שנים, עישון בטיסות נחשב לסמל סטטוס. כיום, עצם המחשבה על המעשה מעוררת גיחוך או זעזוע. מה קרה בדרך? איך השתנה היחס הציבורי באופן כל כך דרמטי? ומה גרם לחברות התעופה להפסיק מנהג שהיה כל כך מושרש? הנה הסיפור שלא סופר.
מהזוהר לעשן: העישון כסטנדרט מעופף
בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה, העישון נחשב למעיין טקס חברתי. עבור רבים, הוא סימל את הפאר, החופש והאלגנטיות של עידן הזהב של התעופה. הסיגריה הייתה לחלק בלתי נפרד מהחוויה האווירית, ממש כמו שירות האלכוהול או הארוחות החמות.
במהלך שנות ה־50 וה־60, הטיסה הייתה נחלתם של העשירון העליון, אנשי עסקים, פוליטיקאים, סלבריטאים ותיירים בודדים שיכלו להרשות לעצמם את המחיר. ובדיוק כפי שסיגריה נחשבה אז לסמל סטטוס חברתי על הקרקע, כך גם באוויר. פרסומות של חברות תעופה שיתפו פעולה עם יצרני טבק והציגו נוסעים מהודרים במקטורן, לעיתים קרובות עם כוס וויסקי ביד אחת וסיגריה בוערת ביד השנייה.
אחד הסמלים המובהקים לאותה תקופה היה הדימוי של הטייס. בעוד שכיום אנו מצפים לראות קברניטים רציניים, נטולי כל הרגלים ממכרים – בעבר, דמות הטייס בפרסומות נראתה שונה לגמרי: טייס מחייך, אוחז סיגריה בין אצבעותיו. המסר היה ברור – זהו אדם מהימן, מצליח, גברי.
המטוסים עצמם הותאמו לסגנון החיים המעשן. מאפרות הותקנו כחלק בלתי נפרד מכל מושב במטוס – לא רק במחלקות היוקרה, אלא גם במחלקת תיירים. הדיילות הגישו סיגריות לנוסעים כחלק מהשירות – לא פעם ללא עלות נוספת. בחלק מהטיסות, הוגשו סיגריות ממותגות שנבחרו בקפידה, כחלק מתדמית הפרמיום של החברה – בדומה לאופן שבו נבחר כיום יין יוקרתי להשלמת חוויית הטיסה.
עם הזמן, חברות תעופה ניסו לאזן בין רצונם של המעשנים לבין אי הנוחות שגרם העשן לנוסעים אחרים. כך נולדו ה”אזורים למעשנים” בתא הנוסעים – לרוב בחלקו האחורי של המטוס. אלא שהאמצעים הטכניים להפרדה בין אזורים לא היו אפקטיביים: מערכת המיזוג הפיצה את העשן לכל חלקי המטוס, והניחוח היה כמעט תמיד נוכח.
העשן נבלע בקירות, בריפוד, בשטיחים – ונספג בכל תא הנוסעים. גם מי שלא עישן – נשם עשן. ובכל זאת, איש לא התקומם. למעשה, עצם העלאת הנושא נחשבה לא מנומסת או אפילו מוזרה. תרבות העישון הייתה כה שגורה, שנוסעים לא מעשנים פשוט קיבלו את המציאות כפי שהיא. הדיילות, מצידן, התרגלו לעבוד שעות ארוכות בתוך חלל ספוג עשן – מבלי שתהיה להן ברירה.
העישון באוויר לא נתפס אז כבעיה – אלא כפריבילגיה. זו הייתה תקופה שבה “לעשן בעננים” היה ביטוי תרבותי, ולעיתים אף רומנטי. הדימוי הזה, שטופח בעקביות בפרסומות, בקולנוע ובתרבות הפופולרית – תרם להנצחת הנורמה שהחזיקה עשרות שנים, עד שהמציאות החלה להשתנות.
כשהמדע התחיל להתריע: הרגע שבו העישון הפך לרעל
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, העולם החל להתעורר – לא כתוצאה מסנטימנט מוסרי או שיקולי נוחות, אלא מתוך זעזוע בריאותי מתהווה. לראשונה, מחקרים רפואיים החלו לקעקע את התדמית הזוהרת של הסיגריה – ולהראות, בעובדות, שמדובר לא רק בהרגל מזיק – אלא באיום ממשי לבריאות הציבור.
אחד התחומים שהושפעו ראשונים מהתובנות החדשות היה תחום התחבורה האווירית. בניגוד למקומות אחרים, המטוס הציג תנאי מעבדה כמעט מושלמים לבדיקת השפעות של עישון פסיבי: חלל סגור, מערכות אוורור מוגבלות, וריבוי אנשים הנמצאים במרחק פיזי זעיר אלו מאלו. כאשר נוסע אחד מדליק סיגריה – כל הנוסעים שואפים את אותה תערובת של ניקוטין, פיח וחלקיקים רעילים.
הדיילים היו הראשונים לזהות את הבעיה, כי לא הייתה להם אפשרות “לברוח החוצה לנשום אוויר צח”. כאשר החלו לפתח בעיות נשימה, שיעול כרוני או תסמינים דמויי אסתמה – הפכו לעדות חיה למה שמתרחש באוויר. בארה״ב, איגוד הדיילים (Association of Flight Attendants) הפך לשגריר הראשון של המאבק מבפנים והחל לנהל קמפיינים שמטרתם העלאת מודעות לסיכון.
באוסטרליה, המדינה שהובילה את הגל הראשון של שינוי, התקבלה כבר ב־1976 החלטה לאסור עישון בטיסות פנים מסוימות.
בארצות הברית, השינוי היה הדרגתי ומתמשך, שכלל מאבקי כוח, אינטרסים כלכליים, לחצים פוליטיים והפגנות תקשורתיות. לאורך שנות ה־80 התקיימו דיונים סוערים בקונגרס, כשלצד חברות תעופה ופעילים בתחום הבריאות, הופיעו גם נציגים של תעשיית הטבק – שניסו לבלום את המגמה. אלא שהנתונים שהגיעו לשולחן היו מבהילים: ילדים, קשישים ואנשים עם בעיות לב וריאה דיווחו על תופעות לוואי חמורות לאחר טיסות. דיווחים רפואיים הראו ששעה אחת של חשיפה לעשן בטיסה שוות ערך לשאיפה של עשרות סיגריות פסיביות.
ב־1988 התקבל החוק הראשון בארה״ב: איסור עישון בטיסות פנים קצרות מ־2 שעות. זה היה רגע היסטורי – לא רק עבור בריאות הנוסעים, אלא גם כסימן לשינוי תרבותי עמוק. המאבק נמשך, והאיסור התרחב בהדרגה לשאר הטיסות הפנים-ארציות, ובהמשך גם לטיסות בינלאומיות.
במקביל, גם מדינות נוספות הצטרפו למאבק. קנדה, מדינות האיחוד האירופי, ויפן – כולן קיבלו תקנות דומות במהלך שנות ה־90, עד שבתחילת שנות ה־2000, מרבית החברות המסחריות הגדולות כבר אכפו איסור גורף על עישון בכל טיסה.
הכסף, הסיכון והמיתוג: הלחץ האמיתי שמאחורי הקלעים
הסיפור של הפסקת העישון בטיסות התרחש לא רק בחדרי מחקר או במשרדי רגולציה ממשלתיים. גורמים עסקיים, טכניים ותדמיתיים החלו למלא תפקיד מכריע בהחלטה של חברות התעופה לומר “לא” לעשן.
תחזוקה יקרה ומורכבת
עישון בטיסות לא היה רק מטרד – הוא היה יקר. עשן הסיגריות לכלך כל פינה במטוס: מערכות האוורור נסתמו מהר יותר, הריפודים ספגו ריח וכתמים קשים לניקוי, ותקרות המטוס – במיוחד סביב אזורי העישון – הצהיבו במהירות. חומרים רעילים הצטברו לאורך זמן בתוך הצנרת ובמערכות החשמל, ולעיתים אף פגעו בחיישנים רגישים.
חברות התעופה נאלצו להשקיע הון עתק בניקוי עמוק, חיטוי והחלפת חלקים בתדירות גבוהה. כל אלה לא רק ייקרו את התפעול, אלא גם האריכו את זמני ההשבתה של המטוס – דבר שפוגע ישירות ברווחיות.
בטיחות מעל הכול – ומקרים שהסתיימו כמעט באסון
אחד החששות המרכזיים של מהנדסי תעופה ומנהלי בטיחות היה הסיכון לשריפה. די בסיגריה אחת כבויה למחצה, שנזרקת לתוך פח אשפה או נשכחת במושב – כדי להצית להבה בתא הנוסעים, במיוחד בסביבה עתירת חומרים דליקים כמו בדי ריפוד, ניירות ומוצרי פלסטיק.
אחד המקרים הטראגיים שהשפיעו רבות על גישת חברות התעופה היה אסון טיסת Varig 820 בשנת 1973 – טיסה שנאלצה לבצע נחיתת חירום בפריז לאחר שעשן מילא את תא הנוסעים, ככל הנראה כתוצאה מסיגריה שהושלכה לפח. 123 בני אדם נהרגו. האירוע הפך לנקודת מפנה ביחס הציבורי והמקצועי לנושא.
לאורך השנים נרשמו מקרים נוספים של דליקות, תקלות במערכות בעקבות חדירת עשן, ואפילו עיכובים בטיסות כתוצאה מהפעלת אזעקות עשן בטעות.
מוניטין ציבורי ולחץ צרכני
בשנות ה־90, הפכו סיגריות מסמל סטטוס למוקד ביקורת. הציבור החל לדרוש סביבות נטולות עשן – לא רק במשרדים ובמסעדות, אלא גם בטיסות. קבוצות לחץ, ארגוני בריאות ואפילו קמפיינים עצמאיים של נוסעים – הפכו את סוגיית העישון לנושא תקשורתי.
במקביל, חברות חדשות שנכנסו לשוק, כמו Virgin Atlantic , השתמשו במדיניות “ללא עישון” ככלי שיווקי. הן הציגו את עצמן כמודרניות, נקיות, בטוחות, והציבו את המתחרות בעמדת נחיתות.
השתיקה של תעשיית הטבק
המפתיע ביותר אולי הוא העובדה שבשלב מסוים, אפילו תאגידי הטבק הגדולים חדלו מלהיאבק. בשנות ה־80 וה־90, תעשיית הטבק הייתה עסוקה בקרבות משפטיים סוערים – מהתדיינויות מתוקשרות בבתי המשפט בארצות הברית ועד חקירות פרלמנטריות וחשיפות ציבוריות של נזקי הסיגריות. ייתכן שבעיניהם, המאבק על המשך העישון בטיסות נראה זניח ביחס לשדות הקרב המרכזיים.
זיכרון תרבותי מודחק
למי שנולד בעשורים האחרונים, עישון בטיסה נשמע כמו סיפור בדיוני. השלטים שעדיין קיימים – “אין לעשן” – הפכו לתזכורת היסטורית שקטה, כמעט ארכאית. עבור צעירים, קשה לדמיין עולם שבו דיילת מציעה לנוסע סיגריה כחלק מהשירות, או שבו סיגריה מודלקת במושב סמוך נחשבה לדבר טבעי.
השלטים והמאפרות המובנות שנותרו במטוסים ישנים אינם רק שאריות טכניות – הם שרידים דוממים של תקופה חברתית שחלפה, עדות אילמת להרגלים שהיו פעם מובנים מאליהם.
