לזכרו.. פיני נאור, טייס וחבר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב linkedin

נוף ילדותם..

זכרונות טיס מימי ראשית המדינה

נעמה מספרת על.. ומצטטת את.. טוראי פנחס נאור מ.א. 17699

 

אילו היתה ניתנת לי הבחירה באיזו תקופה להיוולד, ללא ספק הייתי בוחרת בתקופה המשמעותית ביותר בהיסטוריה המודרנית, לדעתי, זו שבין שתי מלחמות עולם. חרף העובדה כי ההמצאות הגדולות של המאה (הקודמת) לא מיוחסות דווקא לתקופה זו, בעיני היא אחת המרתקות, שלא לומר המופלאה מכולן.

 

במחצית השנייה של חודש אפריל 1948 לאחר סיום לימודי בגימנסיה עברית “הרצליה”, לשם התקבלתי לאחר שתי שנות שרות בפלמ”ח 1944-1946, התייצבתי בצו “מנהלת העם” הזמנית בבסיס קליטה ומיון ב”מחנה יונה”, במקום בו עומד כיום מלון הילטון ת”א.

 

נגשתי אל קצין המיון, שישב ליד שולחן עץ מאולתר תחת כיפת השמיים: “אני רוצה להתגייס לקורס טיס” אמרתי. “אין דבר כזה” אמר הקצין, “אבל תיגש לשולחן הסמוך, אולי שם יעזרו לך”.

 

פניתי לשם ומיד שמחתי לראות שהקצין היושב הוא אליעזר רואי שהיה מראשי קלוב התעופה בארץ והכרתיו מהימים שבנינו טיסנים בהדרכתו. “לימודי טיס אין עדיין” אמר לי אליעזר בחיוך מבין את תשוקתי לטיס, “אך בעוד יומיים נפתח “בשייך מונס” קורס ל”גופנאי מטוסים”, כלומר קורס טכני בו לומדים מקצועות לטיפול במערכות גוף והידראוליקה של המטוס”.

 

“כל דבר הנוגע למטוסים מתאים לי” אמרתי, ולאחר יומיין התייצבתי אצל סרן טוביה סיני, מפקד הקורס. בשק”ם מרכזי הופתעתי לגלות את מגוון הקורסים המתקיימים בפרדסי שייך מונס, כשבאותה העת ברחבי הארץ, התנהל מאבק מר בינינו לבין הערבים על השליטה בדרכים, ירושלים במצור, ובאופק מאיימת פלישת צבאות ארצות ערב המקיפות אותנו.

 

היינו כ-25 חניכים, ומיד התחלנו בחפירת שוחות לקראת המצפה לנו ב-15 למאי 1948. יומיים לפני הכרזת המדינה צפינו בצמד מטוסי ספיטפייר מצריים, שחופשי, חופשי חדרו לשמי הארץ וערכו הקפות סביב שדה דב ומתחם רידינג.

 

ביום ו’ 14.05.1948, ערב שבת, התבשרנו על הכרזת המדינה ע”י דוד בן גוריון. לא זכור לי שהתרגשנו כמו ביום ההצבעה באו”ם ב-29 בנובמבר 1947. המתח היה באוויר, והחרדה, והאבל על הלוחמים הרבים שנפלו בקרבות המרים, ואנו המשכנו להעמיק את השוחות באדמת הכורכר הקשה.

 

למחרת בשבת באור שחר ראשון, כחיילים למדינת ישראל החדשה, התעוררנו לקול המוכר של מטוסי הקרב המצריים שהגיחו ממזרח, כשהשמש בגבם, הם הנמיכו מאוד מעלינו, צלפו במקלעי ה-0.5, כשתרמילי הכדורים נופלים מסביבנו ומפציצים את שדה דב. בו בזמן שמענו את הרעש הצורם של שחרור לחץ הקיטור מהדוודים בתחנת הכח רידינג במטרה למנוע האסון אם יפגעו בהם. המטוסים פעלו חופשית, לא נשמעה כל אש נגדית מהקרקע. לא היה לנו נשק לפגוע בהם. הבטנו בהם ואפפה אותנו תחושת תסכול וזעם.

 

מטוסי הספיטפייר חלפו מעלינו ורוקנו את כל תחמושתם על שדה דב והסתלקו. בסביבות השעה 10:00 הם חזרו ושוב הפציצו וצלפו. ואז, הופתענו לשמוע אש נגדית מהקרקע, ממקלע כבד,מהבזות (מקלע צ’כי) הראשונות שהגיעו לארץ, ותוך זמן קצר, מטוס אחד נפגע והחל לגלוש לכיוון שפת הים צפונית לתל אביב לכוון הרצליה. עוצמת האש החדשה בבת אחת הרימה את המורל. כבר בצהריים התפשטה השמועה בשק”ם שנשק רב הגיע לפנות בוקר מצ’כיה לנמל תל אביב באוניה “נורה”. ואכן, בשעות הערב, צעדנו ל”בית הירוק” שב”שייך מוניס” ושם, לא האמנו למראה עינינו- ארגזים, ארגזים של רובים ומקלעים ניצבו על הרצפה. היינו המומים. מעולם לא ראינו כמויות כאלו של נשק, אפילו לא בחלומותינו!

 

יחד עם חיילים רבים נוספים התחלנו לפרוק את הארגזים, מעודדים ןמקבלים מרץ ואדרנלין מלהקת “הצ’יזבטרון” עם נעמי פולני, שעברו מחדר לחדר שרים ומעודדים ומוסיפים לשמחה ולתחושת הכח העולה ונבנה במדינה בת היומיים.

 

כשבוע לאחר מכן, שמענו רעש של מטוס כבד מעל שדה דב. כנראה הייתה אי הבנה בזיהוי המטוס ובמגדל הפיקוח כיבו את אורות המסלולים. היה לי ירח מלא והטיס באין ברירה נאלץ לנחות נחיתת חירום לאור הכסוף של הירח. ואז התברר שהמטוס הענק, הליפקס בריטי ארבעה מנועים, הגיע לארץ מוטס ע”י מחלניקי”ם (מתנדבי חו”ל) והוא טעון כולו בתותחי “היספנו סוויסה” 20 מ”מ שנועדו להגנת תל אביב הנתונה להפצצת מטוסי הדקוטה המצריים שהגביהו טוס. בעזרת צוותים מקורסים אחרים פרקנו בהתלהבות את תכולת המטוס, ולבסוף צבענו אותו כדי למנוע את זיהויו, בגלל אמברגו הנשק שהוטל על ישראל הצעירה. כמעט יום יום שני מטוסי הדקוטה שחגו בגובה רב המשיכו בהפצצת תל אביב.

 

זה היה ב-3 בינוי 1948 אחה”צ, הבחנו במטוס שונה ממטוסי הספיטפייר מגיע מכוון שדה הרצליה, נוסק לכיוון מטוסי הדקוטה המצריים, סגר מרחק ופתח באש עליהם ופגע בשני המטוסים. בערב נודע לנו ששניהם התרסקו בחולות בת ים.

 

מטוס הקרב מסוג מסרשמידט הגרמני שפגע במטוסים המצריים, שהוטס ע”י מודי אלון ז”ל, היה המטוס הראשון שהגיע מפורק במשלוחי הנשק מצ’כיה הורכב בפרדסי הרצליה. חוויות התעצמותנו באו בזו אחר זו. זה היה בראשית יולי, יצאנו לכוון אבן יהודה, ושם על מסלולים מאולתרים נחתו לעינינו שלושה “מבצרים מעופפים”, שבדרכם אלינו, כך סופר, הפציצו את קהיר. שפשפנו את עינינו כדי להיות בטוחים שזה לא חלום, כי מפציצי B-17 “מבצרים מעופפים” ראינו רק ביומני הקולנוע במהלך מלחמת העולם השנייה. הוטל עלינו לשמור על המטוסים במהלך הלילה וכפרס זכינו לבקר בתא הטייס ולשבת על כיסאו נרגשים ומדמיינים את תחושת הטיס.

 

בבוקר חזרנו לבסיס להמשך הלימודים. בהפסקת הצהריים בשק”ם המרכזי בשייך מונס ראיתי על לוח המודעות מודעה בזו הלשון: “מחפשים קדטים לקורס טיס”. מאותו הרגע לא פסקתי להפציר במפקדי סרן טוביה סיני, לאפשר לי להצטרף לקורס חלומותיי. לבסות הוא נעתר לי בתנאי שאארגן את מסיבת הסיום של קורס הגופנאים. מצויד במכתב ממפקדי התקבלתי לקורס הטיס שהחל להתארגן בפרדס הסמוך, (כיום זהו חלק מקמפוס אוניברסיטת תל אביב). היינו 27 פרחי טיס והתחלנו בלימודים עיוניים והמשכם היה “קורס טיס ראשוני” באיטליה, לשפ המראנו משדה דב “מחופשים” לאזרחים.

 

באיטליה התחילו אימוני הטיס שלנו בבית ספר אזרחי- “Alica” בשדה URBE ליד רומא. האימונים נמשכו מראשית ספטמבר עד סוף דצמבר 1948.

 

22 מאיתנו סיימו את הקורס הראשוני, ו-100 שעות טיסה נרשמו ב”יומן הטיסה” של כל אחד מאיתנו.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב linkedin

אם הגעתם לפה,
סימן שאתם מעוניינים
בפרטים נוספים.

נשמח לשוחח אתכם, לענות על כל שאלה
ולעזור לכם להגשים את החלומות שלכם בעולם
התעופה. השאירו לנו פרטים ונחזור אליכם.

plane

אם הגעתם לפה,
סימן שאתם מעוניינים
בפרטים נוספים.

נשמח לשוחח אתכם, לענות על כל שאלה
ולעזור לכם להגשים את החלומות שלכם בעולם  התעופה. השאירו לנו פרטים ונחזור אליכם.