מכונות מלחמה מהירות, מלוטשות וקטלניות, כך מתוארים מטוסי הקרב בסרטי הוליווד בסצנות מגוונות בהם מטוסי הקרב הללו מופיעים ויוצרים אפקטים מיוחדים. אבל, בין כל הסצנות המפוצצות הללו נחבאת לה אל הכלים גם גרסת הוליווד שאוהבת קלישאות, לומדת ומושפעת מדוגמאות קודמות גם אם ישנם אלמנטים שונים שאינם ממש נכונים ומדויקים בעולם התעופה.
הצפייה בסרטים מביאה איתה ציפייה גדולה לאקשן, מתח ודרמות לא קטנות ולטובת אלמנטים אלו לעיתים קרובות ישנה התעלמות מהמציאות בחיים ליצירת מחזה טוב עם דרמה שובת קהל. אחד דבר זה בולט ביותר כאשר נתבונן על מטוסי קרב לאורך ההיסטוריה של מטוסי הקרב שהופיעו בסרטי אקשן. ההתעלמות מן המציאות אינה אומרת בהכרח שהתסריטאים, המפיקים והבימאים אינם מתעניינים או יודעים עובדות על צי מטוסים, העניין הוא שהמציאות אינה מרגשת מספיק עבור הקהל ועל מנת לשבות אותו בקסמי המסך הגדול, בוחרים אנשי המקצוע ההוליוודי להשמיט אלמנטים, ליפות אותם או לשנותם לגמרי. וכאשר הקלישאה ההוליוודית הופכת לפופולרית ממש – כבר אי אפשר להבדיל ממש בין דמיון למציאות.
מה שיותר קרוב יותר טוב
יוצרי הסרטים אוהבים לכתוב ולכלול כמה שיותר סצנות של אקשן אינטנסיבי ולעיתים קרובות הסצנות הללו כוללות מטוסי קרב שנמצאים בסמיכות מקסימלית מהמטרה שלהם ממש מתנדנד מעל בין אם יש לכך סיבה או לא. לאורך ההיסטוריה הטקטיקה הזו אכן הייתה נהוגה במרוצת שנותיה של מלחמת העולם השנייה וגם כיום ישנם מבצעים צבאיים שחומקים מתחת לראדר. יחד עם זאת, המיתוס על מטוסי הקרב מראה כי מהירות מטוסי הקרב אינה מאפשרת להגיע לידי תקיפה של מאוד מטרים מהמטרה.
הקרבה למטרה מסוכנת ביותר לכן טייסי קרב מנסים דווקא להתרחק כמה שיותר ולהתאפק. יכולות דיוק לטווח רחוק הן אמת מידה הכרחית בכל מטוסי הקרב המודרניים מאחר וזה גם מאפשר למטוסים הללו להישאר מחוץ לתחום של טילי קרקע-אוויר. אבל בסרטים, ההקפה מסוג זה מרגשת יותר, סוחפת ומלא במתח – מטוס פשוט טס בגובה רב, משחרר פצצה או טיל והמטרה מתפוצצת כעבור דקה בערך. יתרה מכך, אפשר לראות בסרטים רבים כי אנשי הגרילה שנמצאים על הקרקע יורים בנשקים לעבר מטוס הקרב בעודו מתקרב.
משחקים “תופסת” עם טילי נ”מ
טילי נ”מ אמיתיים עובדים בשיטת ההתבייתות על מקור חום שזהו תהליך הפעלה פשוט מאוד. הטילים הללו שורפים את מערך הדלק שלהם בשניות הראשונות של היציאה כאשר הם מואצים כלפי מעלה במהירות על-קולית ושטים את שאר הדרך כאשר הם מיירטים את כל שנקרה בדרכם. הם אינם יכולים לתמרן כמו מטוסים אבל הם מפצים על זאת במהירות ובדיוק.
בסרטים, נראה כי הם פועלים בצורה שונה מאוד, בין אם הם משוגרים מן הקרקע או ממטוס אחר לטילים הללו אין בכלל הגבלה של צריכת דלק – הם טסים בדיוק באותה המהירות של המטוס ובנוסף יש להם יכולת תמרון מדהימה ומטורפת. סצנות רבות של תקיפות באמצעות טילים כוללות רצפים שלמים של מרדפי טילים אחר כלי טיס קרביים ותמרונים, מרגש מאוד אבל לא מדויק כלל. אומנם, ישנם טילי קרקע-אוויר אשר מסוגלים לבצע תמרונים בחלקם ויש להם וקטור דחיפה גבוה יותר אבל גם הטילים המשוכללים הללו לא יכולים לבצע תרגילים כמו הטילים שבסרטים.
מבער אחורי במטוסי קרב
אש מאוד מרגשת, במיוחד בסרטים וכאשר רואים כלי טיס מכל צורה ומקור נוסק לשחקים וחלקו האחורי בוער – הדרמה עולה והמתח גואה. איזו דרך מעולה לתבל סצנות כאלה מאשר להראות מנוע סילון עם בעירה אחורית? מכאן יוצא שבסרטים, מטוסי קרב מפעילים את מנוע הבעירה האחורי שלהם בין אם הם זקוקים לו או לא.
מערכת הבעירה האחורית במטוסים הינה מערכת המזריקה דלק סילוני לצינור הפליטה, כאשר זה פועל נוצרת תגובה של כוח גבוה יותר והאצה מהירה. החסרונות לשימוש במערכת הזו הם שצריכת הדלק גבוהה מאוד והבלאי שמוטבע על מנוע המטוס גדול מאוד. דבר אשר מביא מטוסי קרב לביקור תכוף יותר בהרבה בתוך מכוני בדק. ולכן, במציאות, טייסי קרב משתמשים במערכת הבעירה האחורית לעיתים רחוקות, רק כאשר הם באמת זקוקים לדחיפה הנוספת או הקפיצה במהירות.
זה לצד זה
בסרטים ניתן לראות כי כאשר מטוסי קרב משתתפים במבצע לילי וסמוי, הם בדרך כלל חגים במערך די צמוד האחד לשני עד כדי כך שניתן כמעט לראות שכנף נוגעת בכנף. הדבר נראה כמו צוותי אירובטיקה בהופעות יום העצמאות באוויר. אבל במציאות, הדבר קשה השגה ומסוכן מאוד אשר עלול להוביל בקלות יתרה להתנגשות מטוסים.
מטוסי קרב, ובכלל מטוסים פרטיים או מסחריים מחויבים בשמירה על מרחק בטוח האחד מן השני. טייסי קרב היוצאים אל משימות תעופתיות שומרים על מרחק משמעותי זה מזה, מרחק שעומד בדרך כלל על מספר קילומטרים – בדרך זו המכ”מים שלהם מתפרשים על פני שטח גדול יותר ורמת הבטיחות עולה.
קרב זנבות במטוסי קרב
לחימה מוצגת בסרטים כדו-קרב ממושך כאשר הטייסים מתקרבים זה אל זה עד כי כך שעיניהם נפגשות בחלונות המטוסים. אבל לתיאור זה יש הרבה עיוות. גם במלחמת העולם השנייה קרבות מסוג זה היו אבודים מראש והביאו עימם הרוגים בכל מקרה ורובם הגדול מת לפני שראה את עיני אויבו. במרוצת השנים, כאשר התפתחו להם אמצעי הלחימה במטוסי קרב, טווח ה”פגישה” בין מטוסים הלך וגדל ואם מישהו אכן העז להתקרב יותר מידי – זיהה אותו הצד השני ושיגר אליו ישירות טיל.
אבל, ישנם רשומות היסטוריות רבות מטעם מומחי תעופה אשר מראים כי “קרב זנבות” עדיין מתרחש ורלוונטי גם בעידן הנוכחי. המומחים הללו טוענים כי לא תמיד ניתן לסמוך על הטכנולוגיה שקיימת כיום וכי היא נוטה להרבה שגיאות ופריצות. מכאן יוצא כי אין טוב יותר מלחימה קרובה בתרגילים ישנים. מלחמת וייטנאם היא דוגמא מוצלחת למערכת טילים שעבדה בצורה קלוקלת ולכן הצבא האמריקני היה צריך לחשב את צעדיו מחדש.
