כתבה מאת נעמה קיהן
עוד מימי קדם התקנא האדם ביכולות הציפור, ניסה לחקותה, וכמה לעוף כמותה.
על הטיסה הראשונה בעולם בכלי טיס אין מקום לחלוק או להתחרות. האחים רייט ואין בלתם. אולם אינספור סיפורים, מעשיות ומעללים נכתבו על ניסיונות בני האנוש לנצח את טבעם ולהמריא אל על בגופם. חלקם אמיתיים, אחרים בדויים, אך ללא ספק כולם מרתקים. הגורם המשותף לכולם היינו התעוזה והאמונה ביכולת האדם לנתק רגליים מהקרקע ולא לשניות ספורות. המעניין מכולם, בעיני, הוא סיפורם של איקרוס ואביו דדאלוס מהמיתולוגיה היוונית.
איקרוס היה בנו היחיד של דדאלוס, אדריכל מחונן ואחד הממציאים הגדולים ביותר שקמו ליוון העתיקה. השניים נכלאו על ידי מינוס, מלך כריתים, במבוך מפותל בשם לבירינט, שתיכנן ובנה דדאלוס עצמו לבקשת המלך. בתכליתו, יועד המבוך לכליאת מינוטאורוס, בנה של אשת מינוס.
מינוטאורוס, המתואר כמפלצת איומה שחציה שור וחציה אדם, היה טורף בכל שנה ארבעה עשר צעירים, שנכלאו לכבודו במבוך. ברבות הימים חוסל מינוטאורוס על ידי גיבור מיתולוגי אחר בשם תזאוס. תזאוס הצליח לחדור למבוך הלבירינט, בעזרתם של דדאלוס ופקעת חוטים, ולהרוגו. והצעירים, שאמורים היו להיות לו לטרף, נמלטו.
כשנודע למלך מינוס על מנוסת הצעירים והרג המינוטאורוס, חרה אפו, וגמר אומר בדעתו להעניש את דדאלוס על עזרתו לתזאוס במציאת דרכו במבוך. מינוס ציווה על כליאת דדאלוס ובנו איקרוס במבוך המפותל. “אפילו גאון שמסוגל לתכנן מבוך כמו הלבירינט, אינו מסוגל למצוא דרכו החוצה ללא פקעת חוטים..” הרהר המלך לעצמו.
האב והבן נשארו מבודדים מחברת אדם, במבוך סבוך, על אי בודד. איקרוס הבן נעצב על הליבו, ודדאלוס האב חיפש ללא הרף דרך לנחם את בנו משברון ליבו. הוא ניסה לבדרו באמצעות סיפורי סיפורים ובניית צעצועים, אך לשווא. לעיתים היה קורא איקרוס לעופות הים החגים מעל הלבירינט, מנסה להרגילם לקחת פת לחם מידיו. כאשר עמד דומם, היו העופות מתיישבים על זרועותיו, אולם עת ניסה בפזיזותו לתופסם, היו פורשים כנפיים ועפים ממנו.
דדאלוס צפה בבנו האומלל המנסה להתחבר עם עופות השמיים, ואט הבליח רעיון במוחו. אפשר למנוע מאיתנו לברוח דרך הים או דרך היבשה, אך לא ניתן למנוע מאיתנו לעוף. הוא כבר מה לעשות. הוא יבנה כנפיים, לו ולבנו, וכך יוכלו לעוף מכלאם ולהימלט מעונשם.
במשך שנה שלמה אספו השניים נוצות שנשרו מכנפי העופות. דדאלוס המוכשר התקין מסגרות עץ, את הנוצות הדביק בדונג, ואת הרצועות חיבר בחוטים. משנסתיימה מלאכת הבנייה וההרכבה, היו לרשותם כנפיים רחבות וארוכות כמוטת כנפי הנשר.
“אנחנו ערוכים למסע, הרם זרועותיך” הדריך דדאלוס את בנו. “כשאפרוש את כנפיי שלי, פרוש אתה את שלך ועשה כמוני, האוויר כבר ישא אותנו” אמר האב. “אל תפחד והישאר קרוב אלי, אולם שמור והיזהר פן תגביה מרום ותתקרב לשמש, שכן זו עלולה להמיס את הדונג המחבר את נוצות כנפיך.. וחסל סיפור הכנפיים”. איקרוס אישר והבטיח לנהוג כמצוות אביו.
אז הרימו השניים ידיהם, הניעו אותן במהירות, הכנפיים נפרשו והם המריאו מעלה. “אני עף. אני עף. אני אף יכול להגיע לכוכבים מבלי להתעייף.” צעק בהתרגשות איקרוס הפזיז, ובלי משים התרומם מעלה מעלה. “אתה עולה גבוה מידי” זעק האב המבוהל והבציר בו להנמיך עוף. אולם הבן הצעיר, שהיה כה נלהב מהבריחה הנועזה ומיפעת התעופה, שכח מהוראות אביו, והוסיף להגביה. אט אט החלה השמש בחמימותה להמיס את הדונג, הכנפיים נשרו מעליו, ואיקרוס המסכן נשמט מטה לתוך הים.
כאשר הגיע דדאלוס, מאוחר מידי, אל איקרוס, הנער כבר טבע ומת. באבלו כי רב, קילל עצמו האב על כישרונותיו אשר הביאום לידי אסון שכזה. ונותר בודד לחיות את שארית ימיו ביגון רב.
והים שאסף את תוכו את הבן המעופף.. ים כריתים.. קיבל את שמו הנוסף, הים האיקרי, על שמו של הבן איקרוס.
גם מי שאינו מאמין כי סיפור מיתולוגי זה התרחש במציאות, ראוי שיעריך את דימיונם של היוונים ואת תעוזתם, המחשבתית לפחות. כתיבה על הפער בין החלום והתאווה האינסופית של האדם לעוף, לבין המציאות שהיתה קיימת בזמנם, הוא שנותן עניין לקורא, ולפעמים גם מלמד אותו לקח. אולם בניגוד לרוב הפרשנים, הטוענים כי הלקח העיקרי של הסיפור הוא – דע את גבולותיך, אני סבורה כי במבט לאחור (של מי יודע כמה שנים), הלקח העיקרי הוא – יגעת ומצאת, תאמין!
ולמי שיאמר שנסחפתי בסיפור, גם אם צודק, יוכל להתנחם במסקנה פשטנית יותר כי הסיפור המיתולוגי הזה מלמד על התייחסותם של היוונים בנוגע למרחק בין כדור הארץ לשמש, מרחק קטן לדעתם, עד כדי שעלייה מזערית בגובה מביאה להתחממות משמעותית, כזו שחורצת גורלות.
עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.
נפילת איקרוס, ציור מאת פיטר ברויגל האב
איקרוס של מוטי מזרחי בתל אביב
