תוחלת החיים של מטוסים נעה בין 20 ל-35 שנים (דגמים צרי – גוף לטווח קצר מחזיקים מעמד כ-25 שנים ואלה רחבי הגוף נמצאים בשימוש בממוצע עשר שנים יותר), כאשר הזמן המדויק לפרישה נקבע לא רק על פי המצב התפעולי של המטוס אלא גם בהתאם לשלל פרמטרים נוספים כגון התקדמות טכנולוגית וכדאיות כלכלית.
עם זאת, לפעמים מטוסים יוצאים לפנסיה מוקדם מהמתוכנן. הסיבות להפסקת הפעילות של המטוס לפני הזמן יכולות להיות מגוונות ובלתי צפויות. לעיתים הסיבה לפרישה המוקדמת נובעת מתנאים כלכליים ספציפיים אשר נוצרו בשל נסיבות מיוחדות, כמו מגיפת COVID-19, בעוד שבפעמים אחרות הפסקת השירות נעשית משיקולים טכניים או מחששות בטיחותיים.
להפסקת השימוש במטוס לפני מועד הפרישה המתוכנן יכולה להיות השפעה משמעותית על חברות התעופה ועל תעשיית התעופה כולה. ההשלכות נעות בין אובדן מקומות עבודה ועד להפחתת הטיסות ושינויים בלוח זמנים. על כך, הוצאת מטוס חדש או כמעט חדש מהשירות הינה החלטה קשה שמתקבלת בכובד ראש. יחד עם זאת, בדרך כלל מדובר בצעד הכרחי שנדרש כדי להבטיח בטיחות, יעילות וכדאיות בתעשיית התעופה.
אז איך קורה, שמטוס, כלי יקר לכל הדעות, זה שבתהליך התכנון והייצור שלו מושקע זמן, שפע של משאבים ומאמץ כלכלי רב, נמצא בשירות מעט מדי זמן? לפניכם – דוגמאות אופייניות המסבירות את התופעה.
בואינג 747-400 – הוצא מהשימוש בשל משבר קורונה
עד לא מזמן, בואינג 747-400, אשר נכנס לשימוש בשנת 1989, נחשב לבחירה פופולרית בקרב חברות תעופה לטיסות ארוכות טווח, ולחברות תעופה רבות היה צי מטוסים נרחב של דגמים אלה. מדובר בכלי טייס רחב גוף עם ארבעה מנועים המשמש לטיסות מסחריות עד 660 נוסעים.
עם תחילתה של מגיפת COVID-19 בשנת 2020, תעשיית התעופה נפגעה קשה מירידה פתאומית וחדה בביקוש לנסיעות האוויריות. הדבר הביא לכך שחברות תעופה נאלצו לקצץ בעלויות, ופרישה של מטוסים ישנים ופחות יעילים הייתה אחת הדרכים לעשות זאת. ה-747-400, בהיותו מטוס ישן יותר, היה יקר יותר לתפעול ולתחזוקה מדגמי מטוסים חדשים יותר. כתוצאה מכך, חברות תעופה רבות הוציאו את ציי ה-747-400 שלהן לפרישה מוקדמת מהצפוי. הפסקת הפעילות של מטוסי ה-747-400 אפשרה לחברות התעופה להפחית את עלויות התפעול שלהן ולהתמקד במטוסים יעילים וחסכוניים יותר.
מעבר לצמצום הטיסות באופן כללי, המגיפה גרמה לשינוי בהעדפות הנוסעים, כך שנוסעים רבים החלו לטוס יותר בטיסות קצרות וישירות ופחות בטיסות ארוכות טווח והשתמשו בטיסות פרטיות. המשמעות היא שהביקוש למטוסים גדולים וארוכי טווח כמו 747-400 ירד באופן משמעותי. בנוסף, המגמה האקולוגית, שמשפיעה על כל דפוסי ההתנהגות האנושיות בעקבות משבר האקלים, גרמה לחברות התעופה ולנוסעים להעדיף מטוסים חסכוניים יותר בדלק וידידותיים לסביבה. ה-747-400, בהיותו מטוס בעל טכנולוגיות ישנות, עם צריכת דלק גבוהה במיוחד, לא התאים למגמה זו.
למרות פרישתו המוקדמת, בואינג 747-400 נותר מטוס אייקוני בשל תפקיד משמעותי בהתפתחות הטיסות המסחריות. פרישתו מסמנת את סיומו של עידן בתולדות התעופה ומסמלת את הנוף המשתנה של תעשייה כולה. ככל שחברות התעופה ימשיכו להסתגל להעדפות הנוסעים אשר משתנות בהתאם למציאות הכלכלית ומגמות החברתיות, הפרישה של דגמי מטוסים ישנים תמשיך להיות צעד הכרחי לשיפור הבטיחות, היעילות והקיימות בתעשיית התעופה.
קונקורד – הפסקת פעילות בשל טכנולוגיה מיושנת
דוגמה נוספת היא הקונקורד, מטוס נוסעים על-קולי שסיים את שירותו בשנת 2003. בזמנו, בשנות השבעים, קונקורד היה כלי טיס יוצא דופן ששבה את דמיונו של הציבור והציב סטנדרטים חדשים בנסיעות אוויריות. מדובר במטוס נוסעים על-קולי שפותח בשיתוף בין ממשלות בריטניה וצרפת אשר נכנס לשימוש בשנת 1976. למעשה, קונקורד היה מטוס הנוסעים המסחרי העל-קולי היחיד בשירות במשך למעלה מ-25 שנה.
בעיניי רבים, הקונקורד הפך לפלא טכנולוגי וסימל יוקרה, אליטיזם וקידמה טכנולוגית של ענף התעופה. למרות הפופולריות שלו, עם השנים התגלו בו מספר בעיות חמורות אשר אילצו חברות התעופה להוציא אותו מהשימוש מוקדם מהמתוכנן.
אחת הבעיות העיקריות הייתה צריכת הדלק הגבוהה שלו. ארבעת מנועי הרולס-רויס של הקונקורד שרפו דלק בקצב מהיר במיוחד, אשר ייקר באופן מהותי את התפעול. בנוסף, הקיבולת הקטנה של 100 נוסעים בלבד לא אפשרה להפוך את הטיסות לרווחיות עבור חברות התעופה.
בנוסף, בשל טכנולוגיות העל-קוליות, הגורמות להפרעות קוליות עצומות, קונקורד היה יכול לטוס במסלולים ספציפיים בלבד, בעיקר בין ניו יורק ללונדון או לפריז. המסלולים המצומצמים הקשו על חברות התעופה למלא טיסות ולהפוך אותן למשתלמות.
גורם נוסף שתרם לפרישה המוקדמת של הקונקורד היה גילו המופלג. למרות שהחל לטוס באמצע שנות ה-70, התכנון שלו התבסס על טכנולוגיות של שנות ה-60. בעידן המודרני, מטוס זה נחשב למיושן מבחינת היכולות הטכניות, בהשוואה לדגמי מטוסים חדשים יותר. תחזוקת הקונקורד נעשתה עם השנים לקשה יותר, והעלות של החזקתה בשירות הפכה ליקרה בצורה בלתי רגילה.
המסמר האחרון בארון הקבורה של הקונקורד היה ההתרסקות של טיסת אייר פראנס 4590 ביולי 2000. ההתרסקות, שנגרמה על ידי פיסת פסולת על המסלול, הרגה את כל 109 אנשים שהיו על המטוס וארבעה אנשים על הקרקע. התקרית עוררה דאגה נרחבת לגבי בטיחות הקונקורד, וכמה חברות תעופה, ביניהן אייר פראנס ובריטיש איירווייס, קרקעו את הציים שלהן.
לאחר ההתרסקות, עלות אחזקת הקונקורד הפכה לגבוהות אפילו יותר, והיחס כלפי המטוס בקרב הנוסעים השתנה לרעה. בשל סיבות אלה, חברות התעופה החליטו להפסיק להשתמש בקונקורד באופן סופי. טיסת הקונקורד האחרונה התקיימה ב-24 באוקטובר 2003, והיא סימנה את סיומו של עידן שלם בתולדות התעופה.
מקדונל דאגלס MD-11 – יצא לפרישה מוקדמת בשל עלויות גבוהות של ייצור ותחזוקה
ה-MD-11 היה מטוס רחב גוף עם שלושה מנועים שהתחיל לטוס בשנת 1990. המטוס, שהיה אמור לשמש כיורש למטוס ה-DC-10 הפופולרי, תוכנן במטרה להציע ביצועים משופרים ויעילות אנרגטית. אולם, תוך זמן קצר התגלו בו מספר בעיות חמורות, כגון עלויות תחזוקה גבוהות, יעילות דלק ירודה ותנאי בטיחות נמוכים. בשל בעיות אלה, רוב חברות התעופה העדיפו להספיק להשתמש בהם והוציאו את ציי ה-MD-11 שלהם מהשירות מוקדם מהצפוי.
אחת הבעיות העיקריות ב-MD-11 הייתה טמונה בעיצוב המסובך והמורכב מדי. ה-MD-11 היה אמור להיות מטוס מתקדם ומשוכלל במיוחד, עם טכנולוגיות ומערכות חדשות לשיפור היעילות וחסכון בדלק. עם זאת, מורכבות התכנון הובילה לעיכובים בייצור ולעלויות תחזוקה גבוהות. סוגיות אלו הפכו את המטוס לפחות אטרקטיבי עבור חברות התעופה, שחיפשו מטוסים פשוטים וחסכוניים יותר.
למרות הציפיות, MD-11 התגלה כמטוס לא יעיל מבחינת צריכת הדלק, גבוהה בהרבה מזאת של דגמי מטוסים חדשים יותר כמו בואינג 777 ואיירבוס A330. בעידן המודרני, כאשר חברות התעופה מנסות להפחית את עלויות התפעול ולמזער את טביעת הרגל הפחמנית, לחסרון זה יש משמעות גורלית.
בנוסף לכל אלה, ל-MD-11 התגלו כשלים מכניים בתוך מכוני בדק שהובילו למספר תקריות ותאונות. הנוסעים סירבו להזמין בו טיסות, וגם מפעילי חברות תעופה החלו לחשוש כי המטוס אינו בטיחותי ובסופו של דבר הפסיקו להשתמש בדגם. השינויים בדינמיקה של ענף התעופה, דרישות השוק ודפוסי ההתנהגות של הנוסעים היו לגורם האחרון להורדת MD-11 לקרקע. הביקוש הגובר מצד הנוסעים והמפעילים של חברות התעופה למטוסים חסכוניים יותר בדלק וידידותיים לסביבה הפכו את ה-MD-11 לפחות תחרותי בשוק.
כך יצא שMcDonnell Douglas MD-11, מטוס מתקדם ומתוחכם מבחינה טכנולוגית, התגלה כלא מבוקש בשל בעיות בייצור ובתחזוקה, עלויות התפעול, צריכת הדלק הגבוהה ובעיות האמינות. אולם, למרות כל חסרונותיו, ה-MD-11 מילא תפקיד משמעותי בהתפתחות התעופה המודרנית ונחשב לכלי טיס יוצא דופן בשל הפוטנציאל הטכנולוגי שלו.
